ת"א 43614-04-19

תקציר

התובעת, העוסקת בעבודות עפר ופיתוח קרקעות, התקשרה בשורה של הסכמים עם רשות מקרקעי ישראל (הנתבעת) במשך שנים רבות. ההסכמים התייחסו לשתי חלקות קרקע: מגרש 6א ומגרש 1200. התובעת התכוונה לפתח מגרשים אלה לשימוש תעשייתי ולכן אף ניסתה לשנות את ייעודם. עם זאת, בשל קידום תכנית רחבת היקף באזור, שסתרה את תוכניות התובעת, כשלו הניסיונות לשנות את ייעוד המגרשים. התובעת טענה כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב ובהפרת חוזה כאשר קידמה את התכנית רחבת ההיקף, ולכן ביקשה סעד כספי בגין ההוצאות שנגרמו בהכנת התוכניות ושווי המגרשים הנטען בהם. הנתבעת הכחישה את הטענות והגישה תביעה שכנגד בגין דמי שימוש שלא שולמו, בטענה כי התובעת השתמשה במגרש 6א כמגרש לניקוי מכוניות לאחר סיום הסכם השימוש בו. לאחר בחינת העובדות והסוגיות המשפטיות, מצא בית המשפט כי הנתבעת לא הפרה את חובת תום הלב שלה ולא את תנאי ההסכמים שנחתמו עם התובעת. נפסק כי בהסכמי היתר התכנון שנחתמו בין הצדדים צוין בבירור כי התובע נשא בסיכון שלא לשנות את ייעוד המגרשים, ועל כן הנתבע אינו חייב בפיצוי התובע בגין הוצאותיו. זאת ועוד, מהראיות עולה כי הנתבע לא פעל בחוסר תום לב בעת קידום התכנית רחבת ההיקף, ואף תמך בתכניות התובעת בפני רשויות התכנון. גם טענות התובע כי ניתנה לו הבטחה מנהלית נדחו, שכן הן לא הוכחו בראיות כלשהן. לפיכך, נדחתה התביעה העיקרית. באשר לתביעה שכנגד, מצא בית המשפט כי הנתבעת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיה, ועל כן דחה גם את התביעה שכנגד. לאחר שנדחו טענות הצדדים, החליט בית המשפט שלא להורות על הוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות. לתובע ניתנה הזכות לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון בתוך 60 יום.