ע"א 493/88

תקציר

על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר אימוץ ילד, בעיקר בשל רצונו של האב לקיים עמו קשר שבועי, ערערה המדינה. בית המשפט העליון פסק לטובת המדינה לאחר שקבע כי האב אינו מסוגל לטפל כראוי בילד בשל התנהגותו ומצבו, וכי טובת הילד תשרת את האימוץ. חוסר יכולתה של האם לטפל בילד לא היה מוטל בספק, בשל הפרעות אישיות והיסטוריה של הזנחה. חוות הדעת של המומחים, כמו גם האינטרס של הילד בבית יציב וקבוע, הכבידו מאוד לטובת האימוץ. למרות שהאב חפץ בקשר עם הילד, יכולתו המוגבלת להורות, מצבו הנפשי של הילד והיעדר סביבה יציבה בבית האב, הביאו את בית המשפט למסקנה כי אימוץ הוא דרך הפעולה הטובה ביותר. השופטים הסכימו כי הפעלת דיני האימוץ מחייבת בדיקה דו-שלבית, וכי השלב הראשון, המוכיח את חוסר יכולתו של ההורה לטפל בילד, מתקיים. עוד הוסכם כי טובת הילד צריכה להנחות את ההחלטה אם לבחור באימוץ או בחלופה אחרת. בהסתמך רבות על חוות הדעת הפסיכולוגיות של המומחה, קיבל בית המשפט את הערעור, תוך שהוא מדגיש את הצורך בסביבה יציבה ואת ההשפעה המזיקה של חוסר הוודאות הנוכחי על רווחת הילד. הנשיא שמגר והשופט בך הסכימו עם פסק הדין והדגישו את טובת הילד.