ע"פ 21970-06-22

תקציר

גזר הדין מתייחס לשני כתבי אישום נפרדים נגד חברה לטיפול בפסולת, אשר הודתה בשורה של עבירות איכות סביבה ורישוי עסקים. אלה כוללים הפעלה בלתי חוקית של תחנות מעבר פסולת, אי נקיטת אמצעים נגד זיהום אוויר ומים והשלכת פסולת במרחב הציבורי. בית משפט השלום בפתח תקווה החליט שלא להרשיע את החברה, בנימוק של פגיעה פוטנציאלית במוניטין העסקי שלה ובסיכוייה העתידיים. במקום זאת, היא הטילה קנסות שונים, כולל התחייבות כספית גדולה וצו סגירה קבוע של התחנות. הרשעות העבר של החברה וחומרת העבירות נלקחו בחשבון. עם זאת, בג"ץ החליט לקבל את הערעור על החלטת הערכאה הנמוכה יותר ולהרשיע את החברה בעבירות שבהן הודתה. בית המשפט קבע כי התנהלות החברה הייתה חמורה וחוזרת על עצמה, תוך גרימת נזק משמעותי לסביבה ולבריאות הציבור. כמו כן, בג"ץ טען כי אי הרשעת החברה תגביל את הסנקציות הקיימות ותעביר מסר מקל לציבור, תוך חתירה תחת מטרת ההרתעה. עוד קבע בית המשפט כי החברה לא הוכיחה די הצורך איום קונקרטי על שיקומה וכי הפגיעה הפוטנציאלית בעסקיה אינה מהווה הצדקה מספקת כדי להימנע מהרשעה. זאת, במיוחד נוכח הרשעותיה הקודמות של החברה בעבירות דומות והיעדר קשר סיבתי בין ההרשעה לבין הנזק הנטען. השופט מיכלס הציע קנס ותקופת חובות ממושכת לחברה והשופט בורנשטיין הסכים עם פסק דינו. השופט הבכיר ברנט הצטרף אף הוא לפסק הדין והדגיש את הצורך לנקוט עמדה קשוחה בעבירות סביבתיות.