ת"א 10578-10-19

תקציר

הנתבעת סירבה לחדש את הסכם השכירות עם התובעת, בטענה כי התובעת הפרה את תנאי ההסכם בכך שחרגה מהיקף הבנייה. התובע טען כי טענת הנתבע אינה תקפה בשל תקופת ההתיישנות, אך השופט דחה טענה זו שכן תקופת ההתיישנות היא טענת הגנה ולא ניתן להחיל אותה במקרה זה. השופטת דחתה גם את טענת התובע כי הנתבע מנוע מלטעון להפרת חוזה בשל הסכם משפטי קודם. לאחר מכן בחן השופט לגופו של עניין ומצא כי טענת הנתבע להפרת חוזה לא הוכחה. השופט פירש את הסכם החכירה כמאשר את המצב הקיים בקרקע, כאשר החוכר המקורי כבר בנה על הקרקע לפני חלוקתה. השופטת ציינה כי הנכס של התובעת לא השתנה באופן משמעותי מאז נרכש, וכל שינוי אושר על ידי ועדת התכנון המקומית. לפיכך קבעה השופטת כי התובעת לא הפרה את תנאי הסכם השכירות עם הנתבעת. עם זאת, השופט קבע כי מעשיו של התובע פגעו בזכויותיהם של שותפים אחרים במקרקעין. מאחר שהוועדה המקומית דרשה את הסכמתם של שותפים אלה להקמת התובע, הורה השופט לתובע להרוס את החלק החורג של הבנייה ולמסור את חתימות השותפים בחלקה. השופטת אף הורתה לנתבעת לחדש את הסכם השכירות לאחר שהתובעת עמדה בתנאים אלה ושילמה את שכר הטרחה הנדרש. בנוסף, הנתבע חויב לפצות את התובע בגין הוצאות משפט.