רע"א 1436/90

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור של נישום על שומת מס הכנסה שנערכה על ידי רשויות המס. המערערת טענה כי השומה התבססה על תוצאות עסקיות בלתי סבירות וכי שיטות החישוב שלהן אינן מוצדקות. המשיב טען מנגד, כי לנישום אין זכות לערער על השומה לגבי חנות הרשומה על שם אשתו, וכי הספרים הנוגעים לחנות נפסלו. בית המשפט מצא כי למערער עומדת זכות להגיש ערעור, שכן השומה הוצאה על שמו כבן הזוג הרשום. באשר לספרי החנות, בית המשפט קיבל את הטענה כי אמנם נמצאו אי התאמות מסוימות, אך הן אינן משמעותיות מספיק כדי לפסול אותן. טענת המשיב כי אשת הנישום לא העידה ולא מסרה תצהיר צוינה אך לא ראתה סיבה מספקת לדחות את הערעור, אם כי היא יצרה דרישה לבחינת סבירות השומה. בית המשפט בחן גם את קביעתו של המשיב בשומה על סמך ביקורות שנערכו שנתיים לאחר שנת המס האחרונה הנדונה. תוך הכרה בחומרת בדיקת הכלכלן, ציין בית המשפט כי היא נערכה במרחק רב משנות המס המדוברות וכי הנתונים מאותן שנים אינם חייבים להיות זהים לשנים קודמות. הדוחות שהגישה המערערת הצביעו על גידול בשולי הרווח הגולמי לאורך זמן, שניתן לייחס לכך שאשתו של המערער צברה ניסיון עסקי. עם זאת, היעדר הסברים מצד האישה, יחד עם הצורך בזהירות בעת קביעת הערכות, יצרו דילמה. בסופו של דבר, החליט בית המשפט על דרך ביניים, קיבל את עמדת המשיב כי אין לקבל את דיווחי המערערת כמות שהם, אך קבע שולי רווח גולמי גבוהים במעט ממה שהציע המשיב, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של מחלת הבן והיעדרותו מהחנות לאחר מכן. השומה לשנים 1994, 1995 ו-1996 נקבעה בשיעורי רווח גולמי של 25%, 26% ו-27%, בהתאמה. כמו כן חויב המערער לשלם סכום נמוך יחסית בהוצאות, במס בסך 3,000 ₪, כולל מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית.