ע"פ 7971/23

תקציר

בפסק הדין סקר בית המשפט לערעורים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי יש לקבל את ערעור המדינה, תוך שהוא דוחה את ערעורו של נאשם 2. ערכאת הערעור מצאה כי גזר הדין הראשוני חשף חריגה משמעותית ממדיניות הענישה שנקבעה בעבירות נשק, המצדיקה את התערבותה. בית המשפט המחוזי עשה הבחנה בלתי ראויה בין שני הנאשמים, וביסס עונשים שונים על מידת השליטה הנתפסת בנשק, למרות ששניהם היו מעורבים באותה מידה על פי כתב האישום. ערכאת הערעור הסכימה הן עם המדינה והן עם הנאשם מס' 2 כי הבחנה זו לוקה בחסר, מה שמוביל לחוסר עקביות בגזר הדין. מדיניות הענישה הקיימת בעבירות נשק, המונעת על ידי מגמה להחמרת הענישה בשל אלימות גוברת בנשק, לא נשמרה, במיוחד לגבי נאשם מס' 1. מסקנותיו של בית המשפט המחוזי נראו פגומות, בהניח תפקיד מוגבל לנאשם מס' 1 ובגורמים מקלים שלא הוכחו בעובדות, כגון החזקה בלתי ממושכת של הנשק והנחות בדבר הרתעה. בשקלול חומרת העבירה, שהייתה כרוכה בנשיאת כוח אש משמעותי ובאלמנטים המרמזים על כוונה פלילית, ראה בית המשפט לערעורים לנכון להטיל עונשים מחמירים יותר כדי ליישר קו עם מטרות ההרתעה. כתוצאה מכך, נגזרו על שני הנאשמים עונש מתוקן של 32 חודשי מאסר, והקנס שהוטל על הנאשם מס' 1 עלה ל-15,000 ₪, דבר המשקף דבקות במדיניות המחמירה הרווחת נגד עבירות נשק. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי ממלא מקום הנשיא א' פוגלמן והשופט א' גרוסקופף, ועוגנה רשמית בפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ מיום 26.5.2024.