ת"א 2595/04

תקציר

התובע, מרציאנו, תבע את עורך דינו לשעבר, עו"ד נשר, על סך 3 מיליון שקל, בטענה כי נשר התרשלה בהבטחת ארבע הלוואות שמרציאנו העמיד לרשות צדדים שלישיים. שלוש מההלוואות ניתנו לחברה בשם אנור בנייה, ואחת ניתנה לחברה בשם Classic Homes, בבעלות חלקית של מרציאנו. מרציאנו טען כי ההלוואות לא היו בטוחות מספיקות, וכתוצאה מכך הוא נותר ללא אמצעים לפרוע את ההלוואות כאשר הלווים הגיעו לחדלות פירעון. עו"ד נשר דחתה טענות אלה וטענה כי ההלוואות אכן נפרעו במלואן או בחלקן, וכי הסכמי הביטחונות הופחתו מטעמים עסקיים תקפים, ובידיעתו ובהסכמתו המלאה של מרציאנו. בית המשפט קבע כי מרציאנו לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח הן כי נשר התרשל, והן כי נגרמו לו נזקים כתוצאה מכך. השופט התרשם מחוסר המהימנות של עדותו של מרציאנו, ומצא כי רבים מהמסמכים שהגיש מרציאנו היו סותרים, ולא תמכו בטענותיו לגבי סכומי ההלוואות או מועדי הפירעון. בנוסף, קיבלה השופטת את טענת נשר כי מרציאנו, איש עסקים מנוסה, נטל סיכונים ביודעין מטעמים עסקיים תקפים, וכי לא ניתן להטיל על נשר אחריות להחלטות אלה. השופטת נחה דעתה כי חלק מהתשלומים שולמו למרציאנו בגין קרן ההלוואה, וכי יתרת החוב הוסדרה באמצעות העברת דירת גן ברמת השרון למרציאנו. שווי הדירה נמצא מספיק לכיסוי יתרת החוב, וטענותיו של מרציאנו כי היא נועדה רק להסדיר חובות של קלאסיק הומס, ולא של אנור, נדחו. השופטת ציינה כי הסכם הוויתור בין הצדדים, שקבע כי מרציאנו מוותר על כל הטענות כלפי הלווים, תומך בגרסתה של נשר לאירועים. בסופו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי מרציאנו לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו כתוצאה ממעשיה או מחדליה של נשר, וכי לא ניתן לייחס לנשר את חוסר הבהירות בנוגע להתחשבנות הפיננסית בין מרציאנו לבין מקבלי ההלוואה. לפיכך נדחתה התביעה נגד נשר במלואה, וכך גם התביעה הבאה נגד מבטחו, איילון. מרציאנו חויב לשלם לנשר שכר טרחה בסך 50 אלף שקל בתוספת ריבית.