עפ"ת 49647-06-16

תקציר

מדיניותה הכללית של ערכאת הערעור היא שלא להתערב בעונש הניתן על ידי הערכאה הפרוצדורלית, אלא אם כן העונש חורג באופן משמעותי ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת וכאשר נפלה טעות בולטת בגזר הדין. במקרה זה, בית המשפט הפרוצדורלי לא ציין את תחום הענישה לכל עבירה, אך חוסר הספציפיות אינו מצדיק התערבות אלא אם העונשים הם חריגים קיצוניים. בעבירת הנהיגה בזמן פסילה טווח הענישה ההולם הוא מספר חודשים עד 20 חודשי מאסר, ובית המשפט מוצא כי עונש של 6 חודשים מתאים במקרה זה. זאת, בשל זלזול המשיב בחוק ובצווי בית המשפט, בנוסף לנהיגתו תחת השפעה ובמהירות גבוהה. בית המשפט דן גם בעבירה של נהיגה בשכרות, שטווח הענישה עליה הוא בין עבודות שירות למאסר בפועל, לבין נהיגה במהירות מופרזת, שלגביה מאסר בפועל הוא תוצאה נדירה אך אפשרית. העבירות המצטברות של המשיב, לרבות הסכנה הנשקפת למשתמשי הדרך האחרים, מצדיקות עונש חמור יותר של 6 חודשי מאסר בפועל, כאשר 15 ימי מעצרו של המשיב במהלך המשפט. המדינה ערערה גם על תקופת שלילת רישיון הנהיגה של המשיב, וטענה כי היה על בית משפט קמא לשלול אותו למינימום של ארבע שנים, כפי שמחייב החוק לגבי עבריינים חוזרים של נהיגה בשכרות. ערכאת הערעור קבעה, כי בהינתן הרשעתו הקודמת של המשיב בנהיגה בשכרות שלא בפניו, וניתן לבטל את גזר הדין בקנס קטן, דרישת עונש המינימום אינה חלה במקרה זה. העבירות הקודמות, לרבות נהיגה בשכרות, נהיגה במהירות מופרזת ונהיגה בזמן פסילה, מצדיקות את תקופת הפסילה שקבע בית משפט קמא, שאינה חורגת באופן משמעותי ממדיניות הענישה הראויה. לפיכך, קבע בית המשפט להותיר את תקופת שלילת הרישיון על כנה. יתר סעיפי הענישה – מאסר על תנאי, פסילה על תנאי וקנס כספי – נותרו בעינם, שכן לא הוגש עליהם ערעור.