ת"א 9734-08-14

תקציר

מינהל מקרקעי ישראל (התובע) תובע את הנתבעים בגין הפרת הסכם פיתוח שנחתם בין הצדדים ביום 14.11.96. על פי הסכם הפיתוח, הנתבעים היו אמורים להשתמש בקרקע שהוקצתה להקמת מכבסה, ולסיים את הבנייה עד ליום 1.4.99. הנתבעים לא הצליחו לפתח את הקרקע או לבנות עליה מבנים כלשהם במסגרת הזמן המוסכמת, ואף לא בשלב כלשהו לאחר מכן. התובעת שלחה לנתבעים הודעת ביטול ביום 30.10.02, לאחר שגילתה כי הנתבעים משתמשים במקרקעין למגורי עובדים זרים, בניגוד להסכם הפיתוח. הנתבעים ביקשו הארכת ההסכם, אך התובע הכחיש, ושלחו לנתבעים הודעת ביטול רשמית ביום 29.1.08. גם בקשות הנתבעים הבאות להארכת מעצר נדחו על ידי התובע. התובעת טוענת כי הסכם הפיתוח הופר מיסודו על ידי הנתבעים, המצדיק את ביטולו, ומבקשת צו לפינוי הנתבעים. הנתבעים טוענים כי ניתנה להם הבטחה מפורשת על ידי התובעת לתת ארכה להסכם הפיתוח, וכי התובעת הסתירה את החלטתה שלא להאריך את ההסכם. עוד נטען, כי התנהלות התובעת אינה עולה בקנה אחד עם מדיניותה המוצהרת שלא לבטל הסכמים אלא לתת ארכות, וכי הביטול מהווה אכיפה בררנית. בית המשפט פוסק לטובת התובע. היא קובעת כי הנתבעים הפרו באופן יסודי את הסכם הפיתוח בכך שלא הקימו את המכבסה בתוך פרק הזמן המוסכם, וכי התובעת הייתה זכאית לבטל את ההסכם. עוד קובע בית המשפט כי הסכם הפיתוח בוטל כדין על ידי התובעת בהתאם להוראות ההסכם, וכי הנתבעים לא הוכיחו כי ההסכם הוארך. זאת ועוד, טענותיהם המנהליות של הנתבעים כנגד התנהלות התובעת והחלטותיה היו צריכות להתקבל בערוצים המתאימים, ואינן מהוות הגנה מתאימה לתביעת הפינוי. הנתבעים מצווים לפנות את הקרקע המדוברת בתוך חצי שנה, ונושאים בהוצאות המשפט של התובעת, בסך 45,000 ₪.