ו"ע 2010/01

תקציר

המחלוקת נסובה סביב מס הרכישה בו חייבה המערערת, אשר רכשה מלון מחברת יונה. המלון נמכר כנכס לא גמור, והעסקה נבנתה כשני הסכמים. הראשונה, בשווי של 28 מיליון דולר, נועדה למכירת הקרקע והנכס; השנייה, בשווי של 16 מיליון דולר, נועדה להשלמת המלון ולמכירת תכולת המטלטלין והציוד שבו. המערערת טענה כי יש לראות את ההסכם השני בנפרד מהראשון, וכי יש לייחס חלק גדול מערכו למטלטלין, החייבים במס בשיעור נמוך יותר ממקרקעין. מנגד, רשויות המס טענו כי יש להתייחס לשני ההסכמים כאל אחד, וכי יש לייחס את מרבית שווי ההסכם השני למקרקעין. הוועדה הסכימה עם רשויות המס ברוב הסעיפים. בית המשפט קבע, כי יש לראות במרבית הפריטים שבמחלוקת המערערת, לרבות מעליות, מערכות חשמל ומיזוג אוויר, מקרקעין, שכן הם נתפרו לבית המלון והיו חסרי ערך כלכלי משמעותי בעת פירוקם. הוועדה דחתה גם את טענת המערערת כי יש לייחס אחוז קבוע ממחיר הרכישה של המלון למטלטלין, וקיבלה את אומדני המטלטלין שהוצגו על ידי רשויות המס, שהתבססו על שומות הנדסיות. בסופו של דבר קבעה הוועדה כי טענות המערערת לא הוכחו, וכי יש לראות בשני ההסכמים עסקה אחת למכירת מלון מוגמר. כל צד היה אחראי לשכר הטרחה שלו.