ע"א 120/00

תקציר

במקרה בו נפגע המערער בתאונת דרכים, ביטל בית המשפט לערעורים פסק דין קודם של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בתחילה, נמצא כי המערערת לא נקטה צעדים מספקים להפחתת נזקיה, בפרט בכל הנוגע לתנאי "כתף קפואה" ו"מרפק קפוא", וכתוצאה מכך הופחת הפיצוי בגין נכותה האורתופדית. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי המערערת לא נענתה לייעוץ רפואי לפיזיותרפיה, תוך שהוא מצטט חוות דעת של מומחה רפואי ורישומים שונים לפיהם לא שיתפה פעולה עם הטיפולים הנדרשים. בערעור קבעה השופטת ט' אור כי מסקנה זו נפלה בשל מספר טעמים. יש לציין כי הראיות ששימשו נגד המערער, כגון רישומי ד"ר בן מאיר, הכילו עדות שמיעה ונעדרו חקירה נגדית עקב מותו של הרופא. בנוסף, עדויות פיזיותרפיסטים סתרו את הטענות לאי שיתוף הפעולה של המערער, והסתמכות על עדויות שמיעה כמו מכתבו של ד"ר אבי פנסקי הפחיתה מתוקפו. בית המשפט גם לא מצא ראיות קונקרטיות לכך שסירוב לטיפולים אלטרנטיביים, כמו מניפולציה בכתף בהרדמה וטיפול בזריקות, השפיע על התוצאה, במיוחד בהתחשב בסיכונים ובעיתוי של הצעותיהם. משכך, מצא ערכאת הערעור כי יש לייחס את נכותה האורתופדית של המערערת לתאונה, וזיכה אותה במלוא תביעת הנכות בשיעור של 58%, לצד נכות נפשית בשיעור של 10%. פסק הדין הדגיש את הצורך בראיות מהימנות בעת ייחוס אי הפחתת הנזק וחייב הליכים נוספים בבית המשפט המחוזי כדי להעריך מחדש את הפיצוי המגיע למערערת בהתבסס על דירוג הנכות שלה בפועל. המשיבים חויבו לשאת בהוצאות המשפט של המערער בגין הערעור.