בש"א 2739/08

תקציר

פסק הדין דן בהתיישנות של תביעה בגין רשלנות רפואית ואי אבחון מחלה. התביעה הוגשה לראשונה בשנת 2002 על ידי עיזבונו של אברהם שורק ז"ל כנגד נתבעים רבים, לרבות דובק בע"מ ומדינת ישראל, אך הופסקה כנגד דובק בע"מ בשנת 2005. לאחר מכן ניסו התובעים לחדש את ההליכים נגד חברת דובק בע"מ בשנים 2006 ו-2007, אך ללא הצלחה. לבסוף, בשנת 2008, הוגשה התביעה הנוכחית הן נגד חברת דובק והן נגד מדינת ישראל. חברת דובק בע"מ טענה כי יש לדחות את התביעה הנוכחית שכן היא אינה המשך לתביעה הקודמת ותקופת ההתיישנות חלפה. עם זאת, בית המשפט קבע כי שתי התביעות חולקות את אותן עילות וכי חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הקובע כי תקופת ההתיישנות בין הגשת תביעה לדחייתה אינה נספרת. לפיכך, הזמן שחלף בתביעה הקודמת מופחת מתקופת ההתיישנות. באשר למועד לידתה של עילת התביעה, קבע בית המשפט כי רכיב הנזק בתביעה החל עם גילוי הנזק, שהיה במועדים שונים למחלת הלב והסרטן של המנוח. לגבי מחלת הסרטן, מועד הגילוי היה ביוני 2000, והחישובים הבאים הראו כי התביעה הנוכחית, שהוגשה בשנת 2008, נופלת בתוך תקופת ההתיישנות בת שבע השנים. לפיכך, התביעה נגד דובק בע"מ לא התיישנה. יתר על כן, מאחר שתביעת העיזבון לא התיישנה בזמן, כך גם תביעת התלויים, שתקופת ההתיישנות שלהם מתחילה ביום פטירת הנפגע. לעומת זאת, התביעה נגד מדינת ישראל, שלא הייתה צד להליך הקודם, הוגשה למעלה משבע שנים לאחר פטירת המנוח בשנת 2001 ולכן התיישנה. בעקבות זאת קבעה השופטת כי יש לדחות את בקשתה של חברת דובק בע"מ לדחות את התביעה על הסף, אך יש לדחות את התביעה נגד מדינת ישראל מחמת התיישנות. עוד ציינה השופטת כי על התובעים להמציא מסמכים נוספים בתוך 14 יום או להסתכן בדחיית תביעתם וכי לא יינתן צו להוצאות עד תום ההליך.