עת"מ 29146-11-11

תקציר

אישה שהוסמכה כרופאה בקובה בשנת 1992 ועלתה לישראל בשנת 1997, רצתה לחדש את רישיון הרפואה שלה לאחר שנים רבות בהן לא עסקה. היא ניסתה את בחינות הרישוי הישראליות פעמיים, ב-1999 וב-2000 אך נכשלה, ובשל התחייבויות אחרות לא ניסתה זאת שוב עד לאחרונה. המשיב, מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות, סירב לבקשתה להיבחן, בנימוק של אופיו הדינמי של מקצוע הרפואה ומשך הזמן שהעותרת הייתה מחוץ לעיסוק – 14 שנים. לטענת העותרת, למשיבה לא הייתה סמכות למנוע ממנה לגשת לבחינת הרישוי על סמך הזמן שחלף מאז סיום לימודיה. לטענתה, ניתן היה ליישם פתרונות מידתיים יותר, כמו מכינות או התמחות. עם זאת, בית המשפט דחה את העתירה, ומצא את עמדתו של המשיב סבירה, נוכח אחריותו לבריאות הציבור והצורך להבטיח כי רק אנשים מוסמכים יקבלו רישיונות רפואיים. פסק הדין הכיר בשיקול הדעת המהותי של המשיב להעריך את לימודיו ודיפלומתו של העותר ולקבוע אם הם משקפים ידע רלוונטי. עוד ציין בית המשפט כי הוועדה המייעצת יכולה לזמן מועמדים ולתשאל אותם על לימודיהם וניסיונם המקצועי. במקרה דנן, היעדרותה הממושכת של העותרת מתחום הרפואה – למעט ניסיונותיה לגשת לבחינות הרישוי – הצדיקה את החלטת המשיב שלא לאפשר לה לגשת לבחינה. בית המשפט הדגיש את חשיבותו של חופש העיסוק אך מצא לנכון, בהתחשב באופיו של מקצוע הרפואה, להיכנע לשיקול דעתה המקצועי של הרשות המוסמכת.