ע"א 116/66

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור שהגיש בעל דירה המבקש לפנות שוכר מסחרי. תביעת הפינוי הראשונית התבססה על שתי עילות: אי תשלום דמי שכירות ונזק שנגרם למושכר בניגוד לתנאי השכירות ולחוק. בעוד בית משפט השלום פסק לטובת המשכיר בשני הסעיפים וסירב להעניק לשוכר סעד הוגן, בית המשפט המחוזי אישר את העילה הראשונה אך דחה את השנייה. בית המשפט המחוזי מצא טעם גם בבקשת השוכר לסעד של צדק בכל הנוגע לעילת הפינוי הראשונה – אי תשלום דמי שכירות – ובחר להפעיל את שיקול דעתו להעניק סעד זה. החלטה זו התקבלה תוך התחשבות בנכונותו של השוכר לשלם דמי שכירות מראש והיסטוריה של תשלומים חריגים בעבר, תוך ראיית הפינוי כמוצא אחרון. בית המשפט נימק את החלטתו גם בכך שפסיקת בית משפט השלום בנקודה השנייה – פגיעה בנכס – לא נתמכה בראיות, ולכן צו הפינוי בעניין זה אינו חוקי. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של בעל הדירה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי בצדק מתח בית המשפט המחוזי ביקורת על כך שבית משפט השלום לא קבע את היקף הנזק שנגרם לנכס ואת תנאי השכירות הספציפיים שהופרו, שהם תנאים מוקדמים הכרחיים לצו פינוי. בית המשפט העליון הצטרף גם להחלטת בית המשפט המחוזי להעניק סעד לדייר וקבע כי בית משפט השלום חרג מסמכותו בכך שהורה על פינוי בעילה שלא כדין. זאת ועוד, בית המשפט העליון אישר את זכותו של בית המשפט המחוזי להתערב מיוזמתו, תוך הפעלת שיקול דעתו מכוח תקנה 386 לסדר הדין האזרחי, המאפשרת לערכאות ערעור לשנות פסקי דין בהתבסס על עילות שלא נטענו על ידי המערער. בית המשפט הדגיש את הצורך באיפוק בשימוש בסמכות זו, אך הכיר בחשיבותה לעשיית צדק במקרים חריגים, במיוחד כאשר מדובר בעניינים שיפוטיים או בלתי חוקיים. לבסוף, הדגיש בית המשפט העליון את הצורך לאזן בין קפדנות פרוצדורלית לצדק מהותי, ובחר שלא להיות נוקשה יתר על המידה במקרה זה, שכן השאלה המשפטית שהועלתה לא נדונה קודם לכן ולא הפתיעה את הצדדים. לפיכך, הערעור נדחה, ובכך חיזק את החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את תביעת הפינוי של המשכיר ולהעניק סעד לשוכר.