ע"פ 269/58

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק באישום של קשירת קשר פלילי לפי סעיף 35 לפקודת סדר העונשין, 1936, שהוגש נגד חנה לביב אמורי בבית משפט השלום בחיפה. אמורי הואשם בקשירת קשר עם דאהוד סלימאן עלי נפאעה לסייע לנאיפה סאמי עאקלה לעזוב את ישראל ללא היתר, בניגוד לתקנות שעת חירום (יציאה לחו"ל), 1948. אמורי אמנם לא הודה באשמה, אך כן הודה בעובדות כפי שהוצגו על ידי התביעה. בית משפט השלום זיכה את אמורי, שכן המשא ומתן בינם לבין דאהוד סולימאן לא הבשיל לכדי הסכם ראוי, ולכן נעדר מרכיב מהותי בעבירת קשירת הקשר. היועץ המשפטי לממשלה ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, אך ללא הצלחה. לאחר מכן הובא התיק בפני בית הדין לערעורים, שם קבעו השופטים כי שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו. בית המשפט שלערעור קבע כי לא היו די ראיות להסכם בין אמורי לנאיפה בעת שיוחסה להם העבירה. לא ניתן היה להסיק את כוונתם הראשונית של הצדדים מפעולות מאוחרות יותר, במיוחד כאשר פעולות אלה הצביעו על שינוי לב מצד הנאשם. לפיכך התקבל הערעור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל ואמורי זוכה. החלטה זו התבססה על ההבנה כי עבירת קשירת הקשר היא עבירת קשירת קשר "מוניסטית", שהושלמה ברגע ההסכמה, ואינה משתרעת על מעשים או כוונות לפני או אחרי אותו רגע. השופטים הדגישו כי תגובה מהוססת או עמומה, כגון "אראה מה אני יכול לעשות", אינה מהווה הסדר פלילי.