ת"א 8090/01

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של ההחלטה, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס אך ורק על הנתונים שסופקו: **הליך ומהות הבקשה:** ההחלטה עוסקת בבקשה שהוגשה על ידי הנתבעים (במקרה זה, הנתבע 1, אברהם רן, הוא זה שהגיש את הבקשה) להגיש תצהירים כראיה, **ללא חקירת המצהירים בבית המשפט**. הנתבעים טענו כי המצהירים הם בחורים צעירים העומדים בפני גיוס לצה"ל, לומדים בישיבה ומתגוררים באזור גב ההר, מה שמקשה עליהם להגיע לדיוני בית המשפט. **עמדת התובע והתנגדותו:** התובע התנגד לבקשה, וביסס את התנגדותו על שתי עילות עיקריות: 1. **קיומו של פסק דין חלוט במשפט פלילי:** התובע טען כי נגד הנתבעים ניתן פסק דין חלוט במשפט פלילי, אשר מהווה ראיה קבילה בתיק האזרחי. לטענתו, אין מקום להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי. 2. **זכות לחקירה נגדית:** התובע טען כי אם התצהירים יתקבלו כראיה בעלת משקל, הוא יעמוד על זכותו לחקור את המצהירים, בהתאם להוראות סעיף 17 לפקודת הראיות ותקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי. **החלטת בית המשפט ונימוקיה:** בית המשפט, כב' השופטת עירית כהן, דחה את בקשת הנתבעים. ההחלטה מתבססת על מספר עקרונות משפטיים ופרשנות של הוראות חוק ופסיקה: 1. **עקרון זכות החקירה הנגדית:** * **הוראת סעיף 17(א) לפקודת הראיות:** בית המשפט הסתמך על הוראה זו, הקובעת כי בית המשפט שומר על סמכותו לצוות על חקירת מצהיר, וכי בית המשפט ייעתר לבקשת בעל דין לצוות על כך. משמעות הדבר היא שהגשת תצהיר אינה פוטרת באופן אוטומטי מחקירה. * **בקשת התובע כעילה לדחיית הבקשה:** עצם בקשת התובע לחקור את המצהירים היוותה, לפי בית המשפט, עילה מספקת לדחיית הבקשה להגשת התצהירים **ללא** עדות המצהירים. הדבר מדגיש את חשיבותה של החקירה הנגדית כשמדובר בהצגת ראיות. 2. **השפעת פסק דין חלוט במשפט פלילי על משפט אזרחי:** * **עקרון קבילות הממצאים (סעיף 42א' לפקודת הראיות):** בית המשפט התייחס להוראת סעיף 42א' לפקודת הראיות, הקובעת כי ממצאים ומסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה. * **הגבלת הבאת ראיות לסתור (סעיף 42ג' לפקודת הראיות):** עוד התייחס בית המשפט לסעיף 42ג', הקובע כי המורשע אינו רשאי להביא ראיה לסתור את פסק הדין הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. * **חידוש ופסיקה מרחיבה בנוגע לראיות לסתור:** כאן טמון החלק המשמעותי והחדשני יותר בהחלטה, המתבסס על פסיקה קודמת. בית המשפט פירש והרחיב את הוראות סעיף 42ג'. על אף האמור בחוק, נפסק לא אחת (כפי שמובא בשתי הפסיקות בע"א 350/74 ובע"א 895/80, וכן בר"ע 15/76) כי: * **הגבלת ההגבלה:** ההגבלה על הבאת ראיות לסתור חלה בעיקר על **המורשע עצמו**, או מי שחייב באחריותו. * **היתר להבאת ראיות לגורמים אחרים:** **אדם אחר, שאינו צד להליך הפלילי, או שהוא "זר" להליך הפלילי, אינו כפוף להגבלה זו.** * **הגנה מפני עיוות דין:** בית המשפט עמד על כך שאין בפסק הדין הפלילי כדי למנוע הבאת ראיות בנוגע לקיומה של **רשלנות תורמת** של גורם נוסף המעורב, או **מעשה של הנפגע עצמו** המשפיע על האחריות. טענות כאלה, שאינן מהוות הגנה במשפט הפלילי, עשויות לדרוש בירור נוסף במשפט האזרחי, וייתכן שתצדיקנה הבאת ראיות נוספות. * **חלוקת הנזק:** במקרים בהם בית המשפט האזרחי צריך לחלק את הנזק בין מספר גורמים (למשל, נזק שנגרם על ידי הנתבע הפלילי ועל ידי צד שלישי או הנפגע), הדבר עשוי להצדיק הבאת ראיות נוספות. * **הבחנה בין "ראיה לסתור" לבין ראיה על רשלנות תורמת:** הוכחת רשלנות תורמת מצד גורם שלא הועמד לדין או מצד הנפגע עצמו, אינה נחשבת ל"ראיה לסתור" במובן של סעיף 42ג', ולכן אינה דורשת היתר מיוחד מבית המשפט. 3. **השלב הנוכחי והתנאי להגשת התצהירים:** * בית המשפט קבע כי גם אם המצהירים יתייצבו לחקירה, הנתבעים יוכלו להגיש את התצהירים **רק אם** הם יעמדו בתנאים שנקבעו בפסיקה, ובעיקר – **לא יהיה בהם כדי לסתור את הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי**. זהו התנאי המרכזי להגשתם, גם אם יתאפשר לקיים את החקירה. **מסקנות ומשמעות ההחלטה:** * **חידוש עיקרי:** ההחלטה מדגישה את ההבחנה הדק שבין השפעת פסק דין פלילי חלוט על הליך אזרחי, לבין האפשרות להביא ראיות נוספות במשפט האזרחי, במיוחד כאשר מדובר בטענות של רשלנות תורמת או מעשה של הנפגע. הפסיקה המובאת (ע"א 350/74, ע"א 895/80) מרחיבה את היקף הראיות שניתן להציג במשפט אזרחי, למרות קיומו של פסק דין פלילי, וזאת כדי למנוע עיוות דין ולהבטיח חלוקה צודקת של האחריות, במיוחד כאשר מעורבים גורמים נוספים. * **הגנה על זכות החקירה הנגדית:** ההחלטה מחזקת את עקרון החקירה הנגדית כחלק אינטגרלי מהליך הראיות. הגשת תצהיר אינה תחליף אוטומטי לעדות, וזכותו של הצד שכנגד לחקור את המצהיר נשמרת בקפדנות. * **תנאי להגשת ראיות:** ההחלטה מבהירה כי הגשת תצהירים (גם אם יתאפשר לקיים את החקירה) תלויה בכך שהתוכן שלהם לא יסתור באופן ישיר את ממצאי פסק הדין הפלילי, אלא אם כן יתקיימו הנסיבות המיוחדות המפורטות בפסיקה (מניעת עיוות דין, הצדקה מטעמים שיירשמו). * **דחיית הבקשה:** בסופו של דבר, בית המשפט דחה את הבקשה להגיש את התצהירים **ללא** עדות המצהירים, וזאת בשל התנגדות התובע שביקש לחקור אותם, ובשל הצורך לוודא שהתצהירים אינם נועדו לסתור את פסק הדין הפלילי באופן בלתי-מותר. ההחלטה משקפת גישה פרגמטית של בית המשפט, המאזנת בין היעילות הדיונית (הגשת תצהירים) לבין העקרונות המהותיים של הליך הוגן, ובפרט הזכות לחקירה נגדית והגנה מפני עיוות דין, תוך יישום ופרשנות מרחיבה של הוראות הפקודה והפסיקה הנוגעת לקבילות ראיות מפסק דין פלילי.