ת"א 24973-11-14

תקציר

התיק עוסק בחוב ארנונה שתבעה עירייה נגד הנתבע. התקופה שבגינה נתבע הנתבע לפרוע את החוב מתוארכת לשנת 2003. הנתבע טען כי לא התגורר בנכס בתקופה זו ולכן אין להטיל עליו אחריות לחוב. עם זאת, בית המשפט קבע אחרת בהתבסס על ראיות שונות, לרבות הצהרות סותרות של הנאשם, מסמכים רשמיים כגון חשבונות מים וחשמל הרשומים על שם הנאשם, ורישומי החינוך של ילדיו של הנאשם. בית המשפט התייחס גם להשלכות של אי שליחת דרישות תשלום לעירייה לנתבעת טרם הגשת התביעה. נטען כי מחדל זה צריך להביא לביטול החוב. עם זאת, בית המשפט חלק על כך, וקבע כי זכויותיו של הנאשם לא נפגעו, שכן הוא יכול להציג את הגנתו במהלך המשפט. כמו כן, בית המשפט בחן את התיקון בדיעבד של זהות המחזיק בנכס על שם הנתבע, ומצא כי הדבר סביר ומוצדק בנסיבות העניין. בית המשפט התייחס גם לטענת ההתיישנות של הנתבעת וקבע כי אמנם התביעה לתקופה שלפני נובמבר 2007 התיישנה, אך עדיין ניתן להטיל על הנתבעת אחריות לחוב מדצמבר 2007 ואילך, דבר שתאם את בקשת התובע. לבסוף, קבע בית המשפט כי על הנתבע לשלם את חוב הארנונה עבור התקופה שלאחר הגשת התביעה, עד למועד פסק הדין. משכך, התקבלה התביעה באופן חלקי, והנתבע חויב לשלם את חובות הארנונה לתקופה שבין דצמבר 2007 לדצמבר 2016, בצירוף החיובים הנלווים, וסך של 25,000 ₪ בגין שכר טרחת עורך דינו של התובע והוצאות משפט.