ק"ג 22856-02-23

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב השאלה האם ההפרעה הדו-קוטבית של התובע היא מצב רפואי קיים, כפי שאובחן על ידי רופא קרן הפנסיה הנתבעת, או מחלה חדשה. הנתבע טוען כי לבית המשפט אין סמכות עניינית לפסול את רופא הקופה וכי על התובע למצות תחילה את הליכי הערעור המפורטים בתקנון הקרן. אלה קובעים כי ניתן לפנות לוועדה רפואית, שהיא הגוף המתאים לטפל בהחלטות רפואיות מסוג זה. עוד קובעות התקנות כי ניתן להגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לוועדה רפואית לעררים, והחלטה זו היא סופית ולא ניתן לערער עליה עוד. התובע טוען כי המילה "רשאי" בתקנות מרמזת על כך שהוא אינו מחויב לפעול לפי מנגנון הערעור הפנימי ובמקום זאת יכול לפנות לבית המשפט. עם זאת, בית המשפט מפרש את התקנות באופן שונה, וקובע כי משמעות המילה "רשאי" היא שהתובע אינו נדרש לקבל את החלטת רופא הקופה ויכול לבחור לקבלה. לתמיכה בפרשנות זו מפנה בית הדין לנוסחים קודמים של התקנות, בהם הוזכרה במפורש האפשרות לפנות לבית הדין לעבודה, בעוד שאפשרות זו הושמטה במכוון בנוסח הנוכחי. לפיכך, פרשנותן המילולית של התקנות משקפת את כוונת הצדדים, והיא כי מנגנון הערעור שבתקנון הקרן הוא דרך הפעולה הבלעדית. בית המשפט מדגיש כי אין לו את המומחיות לטפל בערעורים רפואיים ואין הוא צריך להחליף את הוועדות הרפואיות של הקופה. כמו כן, שינוי מנגנון הערעור ישפיע באופן משמעותי על כלל חברי הקרן ואין זה מתפקידו של בית המשפט, שאמור רק לפרש את התקנות הקיימות. לפיכך, טענת התובעת כי התקנות הנוכחיות אינן הוגנות אינה תקפה. בית המשפט מגיע למסקנה כי אין לו סמכות עניינית במקרה זה ודוחה את התביעה, תוך הדגשה כי התובע עדיין יכול לפעול לפי הליך ההתנגדות הקבוע בתקנות.