ע"א 20543-12-20

תקציר

הערעור מתייחס להסכם שכירות בין המערערת לבין המשיב. המערערת, בעלת הדירה, טענה כי המשיב לא החזיר את הנכס המושכר בהתאם לתנאי ההסכם ולפיכך עליו לשלם פיצוי מוסכם בסך 400 ₪ ליום איחור, בסך כולל של 158,000 ₪. כן תבעה המערערת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לנכס במהלך תקופת השכירות, לרבות נזקי שריפה. המשיב טען כי מילא את התחייבויותיו על פי ההסכם וכי השריפה היוותה אירוע כוח עליון, דבר הפוטר אותו מאחריות. בית המשפט מצא כי המשיב אחראי לנזקי השריפה שכן הוא תפס את הקרקע והיה הבעלים של המטלטלין שמהם נבעה השריפה. מאחר שלא הוכיח כי השריפה לא נבעה מרשלנותו, חלה חזקת הרשלנות לפי סעיף 39 לפקודה. עם זאת, בית המשפט גם קבע כי המשיב מילא בפועל את חובתו לתקן את נזקי השריפה, שכן עלות התיקונים ועוד, שולמה למערערת. בית המשפט ציין כי המערערת לא הפחיתה את נזקיה וכי התשלומים שקיבלה מהווים פיצוי מספיק. באשר לנזקים האחרים, הסכים בית המשפט עם ממצאיו של בית משפט קמא לפיהם הימנעותה של המשיבה מביצוע חלק מהתיקונים אינה מהווה הפרת חוזה, מה גם שהמערערת עצמה דרשה שלא לבצע תיקונים מסוימים. בית המשפט הדגיש כי הפיצוי המוסכם בסך 400 ₪ ליום נועד כסנקציה בגין איחור במסירת הנכס ולא להבטיח ביצוע תיקונים. תביעת המערערת לפיצוי זה נדחתה אפוא מאחר והנכס פונה במועד שהוסכם. בנוסף, בית המשפט לא מצא עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא בעניין פסיקת הארנונה וההוצאות. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשאת בהוצאות המשיב.