עמ"ש 2070-07-09

תקציר

פסק הדין סובב סביב סכסוך רכושי, המתמקד בעיקר בשאלה האם המשיב, בן, הוא היורש החוקי של הנכס הנדון. בית המשפט בוחן את מעמדו של בן כבן יורש, את אופיו של "מכתב מתנה" ואת האפשרות לסגת מהתחייבות לתת מתנה. פסק הדין מחזק את החלטת בית המשפט קמא, ומגיע למסקנה כי בן אינו בן יורש שכן הוא אינו עומד בדרישות החוק למעמד זה. בנוסף, נקבע כי כתב המתנה מהווה התחייבות לתת מתנה ולא מתנה מיידית, ומאחר שלא התקבלו האישורים הנדרשים להעברת הנכס, היא נותרת התחייבות שלא קוימה. בית המשפט מוסיף ודן באפשרות לסגת מהתחייבות זו, ומציין כי ביטולו של המנוח לא נמסר לבן ולכן אינו יעיל. לפיכך, החובה לתת את המתנה עדיין עומדת בעינה. כמו כן, פסק הדין דן בהבחנה בין התחייבות אובליגטורית לבין עסקת מקרקעין, תוך הדגשה כי זכות מחייבת יכולה להינתן במתנה באופן מיידי, בעוד שזכות במקרקעין טעונה רישום. במקרה זה, מאחר שהמנוח החזיק רק בזכויות מחייבות בנכס, ניתן היה להשלים את המתנה באופן פנימי בין הצדדים אך נדרשה הסכמת המינהל, שלא התקבלה. מטעמים אלה נדחה הערעור, ופסק דינו של בית משפט קמא מתקבל. המערערים נדרשים לשלם את שכר טרחתו של בן, והערבות שהופקדה על ידי המערערים תועבר לבן.