עמ"א 37935-02-20

תקציר

בית המשפט קבע כי יש לדחות את הבקשה לצו הריסה שיפוטי של מבנים ששימשו לגידול בעלי חיים על אדמות מדינה, שנבנו ללא היתר לפני עשרות שנים. המבנים הוקמו על ידי אביהם המנוח של המשיבים, והמשיבים ובניהם מסתמכים עליהם לפרנסתם. המבקשת, מדינת ישראל, לא הצליחה להוכיח כי קיים אינטרס ציבורי מיוחד בהריסת המבנים, שהוא תנאי למתן צו כזה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה. המדינה הוכיחה אמנם כי המבנים נבנו ללא היתר, וכי הבונה פטור מעונש בשל מותו, אך לא הוכיחה כל מטרד לציבור, סכנה או הפרעה לתוכנית ספציפית. זאת ועוד, חלף זמן רב מאז הוקמו המבנים מבלי שהרשויות נקטו כל פעולה, והמצב התכנוני הנוכחי ואופי הקרקע אינם מצדיקים הריסה. בית המשפט הדגיש כי צווי הריסה הם צעדים דרסטיים ויש להוציאם רק כאשר האינטרס הציבורי גובר על האינטרס הפרטי, מה שאין כן כאן. החלטה זו התקבלה למרות אי חוקיותם של המבנים, תוך הכרה בזכותם של המשיבים להמשיך ולהשתמש בהם כמקור פרנסתם. פסק הדין מחזק את התפיסה כי האינטרס הציבורי חייב להיות השיקול המרכזי בפעולות אכיפת התכנון והבנייה, במיוחד כאשר מדובר במבנים ותיקים ובהיעדר צורך ציבורי דחוף בהריסה.