ע"א 2591/92

תקציר

פסק הדין הנדון הוא פסק דין בעניין משמורת בין בני זוג גרושים, המערער, תושב ישראל, לבין המשיב, תושב גרמניה, על בנם הצעיר, עמנואל. בית המשפט המחוזי פסק מלכתחילה לטובת המשיב, העניק לה משמורת והתיר לה לחזור עם עמנואל לגרמניה, והמערער ערער על החלטה זו. בית המשפט העליון, לאחר שיקול דעת מעמיק, דחה את הערעור. פסק הדין מבוסס על העיקרון שטובת הקטין היא השיקול המכריע בתיקי משמורת. במקרה זה קבע בית המשפט כי טובתו של עמנואל היא בהענקת המשמורת לאמו המשיבה, למרות הסתגלותו לכאורה לחיים בישראל עם אביו. פסק הדין מכיר בחשיבות רווחתו הנוכחית של הילד, ודוחה את הרעיון של הקרבת "ברי היום למען העתיד". חוות הדעת של המומחים, בעיקר בנוגע למצוקתו הנפשית של עמנואל, היוו גורם מרכזי בהחלטה. הסתמכותה של השופטת על חוות הדעת של הפסיכולוגים על זו של פקידת הסעד נמצאה ראויה, שכן היא העמיקה במצבו הנפשי של עמנואל. יתר על כן, בית המשפט הכיר בחוסר הקשר של המשיבה עם עמנואל במהלך הפרידה כהתנהגות מדאיגה, אך הפסיכולוגים ייחסו זאת למצוקתה הנפשית ולא לניתוק. לבסוף, בעוד ש"מרכז חייו" של עמנואל בישראל נשקל, בית המשפט שקל זאת מול היתרונות של סביבה משפחתית יציבה בגרמניה ומצא כי האחרון מיטיב יותר עם רווחתו האישית המיידית. בנסיבות אלה, אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, דחה את הערעור והתיר למשיב לשמור על המשמורת, תוך הבטחת טובת הילד.