ע"א 523/80

תקציר

שני ילדים מצאו חבילה שהכילה זהב יקר ערך ומטבע זר על גג בניין רב קומות סמוך לגבול ומסרו אותה למשטרה. המשטרה פתחה בחקירת הנושא וחשדה כי מדובר בדייר בבניין שמתחת לגג, שהיה מעורב בעבר בעבירות מטבע חוץ. עם זאת, התושב הכחיש כל קשר לחבילה. שנה וחצי לאחר מכן הועברה תכולת החבילה לאוצר המדינה על פי תקנות המסדירות מטבע חוץ וזהב שלא שולמו. הילדים דרשו מהמדינה את החזרת החבילה או שוויה, אך תביעתם נדחתה בבית משפט השלום. הילדים ערערו וטענו כי יש להחזיר להם את החבילה על בסיס חוק השבת הפסדים או פקודת סדר הדין הפלילי. בית המשפט העליון דחה את הערעור ברוב דעות. דעת הרוב קבעה כי החבילה אינה רכוש אבוד ואינה תוצאה של עבירה, ולכן חוק השבת הפסדים אינו חל. בית המשפט פירש את החוק כמתכוון לכלול את הבעלים החוקיים ולהחריג את הגנב מהגדרת "בעלים". מכיוון שהדייר הכחיש בעלות, הוא היה הבעלים או גנב. אם הוא היה הבעלים, הילדים, שלא מילאו אחר הוראות החוק, לא יכלו לתבוע את הנכס. אם הוא גנב, המשטרה תפסה את החבילה כדין, ופקודת סדר הדין הפלילי לא חייבה את המדינה להחזיר אותה לילדים. יתר על כן, דעת הרוב קבעה כי שלילת הבעלות של הדייר מהווה ויתור על זכויותיו, וכי המדינה יכולה לרכוש את הנכס על פי חוק המטלטלין. השופט טלגם, בדעת מיעוט, חלק על כך, וטען כי המטבע יכול להיחשב אבוד רק על פי החוק, ויש לראות את הילדים כמוצאים. מפסק הדין משתמע כי המדינה יכולה להפקיע את הנכס, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק השבת אובדן. הערעור נדחה, והילדים חויבו לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 1,000 ₪.