ע"א 3507/14

תקציר

במקרה דנן, בית המשפט בחן האם מעשיו של המשיב מהווים רשלנות בכל הנוגע לרישום הירושה ולעסקאות הרכוש שבאו בעקבותיו. המערערים לא הוכיחו כי המשיב מס' 1 היה מעורב בפעילות מרמה כלשהי הנוגעת למתן צו ירושה שני. בית המשפט מצא כי העדות מלמדת כי המשיב מס' 1 לא היה מודע לתרמית, וחוסר מודעות זה, לצד תקדימים משפטיים מבוססים, הביאו לכך שנטל ההוכחה לא עבר אליו. המוקד היה ברשלנות הנטענת של רשם המקרקעין בטיפול ברישום הירושה. בית המשפט בחן את הדרישות הפרוצדורליות לרישום מקרקעין, וציין כשלים כגון אי רישום סלווא כיורשת החוקית והזנחה של יידוע המערערים בבעיות כלשהן בבקשתם. למרות שרישום הירושה לא הושלם בשל מסמכים חסרים, הרשם נחשב רשלן בכך שלא ניהל את רישום הירושה לבדו. כמו כן, מחיקת "הערת פתיחה" הקשורה לעסקה אושרה עקב שינויי חקיקה. עם זאת, מחדל משמעותי היה רישום ללא הודעה של צו ירושה שני, שהוביל להעברת בעלות על קרקע במרמה. נקבע קשר סיבתי בין רשלנות הרשם לבין הפסד המערערים, אך רשלנות תורמת של המערערים – שלא עקבו אחר בקשתם במשך עשרות שנים – נחשבה מהותית. בית המשפט הכריע באשמה תורמת של 60% מצד המערערים, שהובילה להפחתת פיצוי בסך 1,272,000 ₪ מהמשיב, תוך פסיקת הוצאות נוספות בגין הוצאות משפט לשני הצדדים.