ע"א 146/64

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב תאונה טרגית שהתרחשה במושב לימן, שם טבע ילד בן שמונה בשם מיכאל רובינשטיין בבריכה הממוקמת בשטח המושב. השאלה המרכזית שעלתה בערעור הייתה קביעת מעמדו של הילד שנפטר - האם הוא מוזמן, בעל רישיון או מסיג גבול - וכפועל יוצא מכך אחריותו של המושב כמחזיק במקום. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים, ומצא את המושב רשלן ומטיל אחריות לפי סעיף 50(2) לפקודת הנזיקין האזרחית, 1944. המערערים, שייצגו את המושב וחבריו, טענו כי יש להטיל על הסוכנות היהודית את האחריות כבעלת המקום. עם זאת, בית המשפט העליון דחה טענה זו וקבע כי החזקה בנכס והשליטה בו נתונות למושב. פסק הדין סקר בהרחבה את דוקטרינת השילוש הקדוש של מוזמן, בעל רישיון ומסיג גבול, השולטת במשפט האנגלי למעלה ממאה שנה, ואת התפתחותו לאורך זמן. בית המשפט ביטא את הקשיים והחריגים שהתעוררו בסיווג נוקשה זה, במיוחד בכל הנוגע לחבות המחזיקים כלפי מסיגי גבול קטינים. הודגש כי עקרון הרשלנות במשפט המקובל, כפי שבא לידי ביטוי בפרשת Donoghue v. סטיבנסון, צריך להיות השיקול העיקרי בקביעת החבות. השופטים הסכימו כי בריכת המושב מהווה סכנה לילדים, ואופייה המפתה משך אותם למרות האזהרות. הם הסכימו כי על המושב, כבעל המקום, חלה חובת זהירות כלפי הילד שנפטר והוריו, במיוחד נוכח גילו הצעיר של הילד וחוסר היעילות של האזהרות. נפסק כי אי נקיטת אמצעים סבירים למניעת התאונה על ידי המושב מהווה רשלנות, ולפיכך המושב והמרכז הכלכלי שלו אחראים לנזקים. זאת ועוד, בית המשפט דחה את הטענה בדבר האחריות ההורית, בקובעו כי גם אם ההורים אשמים באופן חלקי, אחריותם של הנתבעים כנזיקין משותפים עדיין תהיה סולידרית, ותזכה את התובעים בפיצוי מלא. בסופו של דבר נדחה הערעור, והחלטת בית המשפט המחוזי לפסוק פיצויים להוריו ולעיזבונו של הילד התקבלה. השופטים הדגישו את הצורך בהתערבות חקיקתית לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים ולביטול הסיווג הנוקשה של מבקרים, והציעו כי מבחן גמיש של זהירות סבירה, המבוסס על נסיבותיו של כל מקרה, יהיה מתאים יותר.