ע"פ 100/55

תקציר

פסק הדין עוסק במקרה של תקיפה לכאורה לפי סעיף 249 לפקודת חוק העונשין, 1936, בה היו מעורבים בני זוג, ארנה ואדוארד מאיר. ארנה מאיר הורשעה יחד עם בעלה בתקיפה ונענשה בקנס של חמישה ל"י או יומיים מאסר. השופט קבע כי נוכחותה של ארנה לצד בעלה, אדוארד, עם אבנים בידיה, היוותה עידוד וחיזוק לתקיפותיו של אדוארד. עם זאת, ערכאת הערעור פסקה לטובתה, בהסתמך על היעדר ראיות מספיקות לכוונתה ולהשתתפותה הפעילה בתקיפה. פסק הדין הדגיש כי עצם נוכחותו בזירת פשע אינה מספיקה כדי לסווג אדם כשותף לדבר עבירה. במקום זאת, יש להוכיח כי הפרט התכוון לחזק את רצונו של העבריין העיקרי ושיתף פעולה באופן פעיל או שותף למטרת העבירה. במקרה זה, בית המשפט מצא כי נוכחותה של ארנה לא הייתה רק כדי להסית את מעשיו של בעלה, אלא יכולה הייתה להיות באופן סביר להגנה עצמית או שאינה קשורה לתקיפה. בית המשפט גם הטיל ספק במהימנות העדות שהוצגה נגדה, וציין סתירות בדברי עד המפתח. כתוצאה מכך, ביטלה ערכאת הערעור את ההרשעה ואת גזר הדין, וזיכתה את ארנה מאיר מהעבירה המיוחסת לה.