ע"ב 2849/98

תקציר

בין התובעת, אמירה, לבין הנתבע, דני, התקיימו יחסי עובד-מעביד כאשר אמירה עבדה בסוכנות הביטוח של דני. טענתה של אמירה היא שהיא פוטרה מעבודתה בסוכנות, ואילו דני טוען שהיא התפטרה. המחלוקת המרכזית בין הצדדים לפני סיום יחסי העבודה הייתה היעדר חוזה עבודה חתום, למרות דרישותיה של אמירה, ואמונתה כי דני השקיע את רווחי העסק בנדל"ן, אותה הכחיש. בסופו של דבר אמירה דרשה לראות את הדוחות הכספיים, מה שהוביל ליחסים מתוחים. לאחר שאמירה האשימה את דני בהטעייתה, הוא ביקש ממנה לעזוב את עבודתה לאלתר והיא נענתה, פינתה את משרדה והחזירה את מפתחות רכב החברה שלה. בית המשפט בחן את חומר הראיות והגיע למסקנה כי גרסתו של דני לאירועים אינה אמינה וכי אמירה אכן פוטרה. לפיכך, בית המשפט פסק לטובת אמירה בנקודה זו. עם זאת, בית המשפט חישב את פיצויי הפיטורים של אמירה רק על פי שכרה הרגיל בסך 23,110 ש"ח לחודש, המשתקף בתלושי השכר שלה, ולא על רווחי העסק, שכן לא ניתן היה להוכיח מהו שיעור הרווחים המגיע לה. סכום זה, כפול שנות עבודתה (3.6) וכפול, כפי שהוסכם בין הצדדים, הביא לפיצויי פיטורים בסך 166,398 ש"ח. עוד קבע בית המשפט כי יש לשלם סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית משפטית ממועד פיטוריה של אמירה. בנוסף, יש לנכות מסכום זה את כל הסכומים שנצברו לטובתה של אמירה מחלק הפיצויים בפוליסת הביטוח של מנהלה. בית המשפט לא פסק לאמירה הוצאות משפט או שכר טרחת עורך דין למרות שפסק לטובתה בשל התנהלותה במהלך ההליך ומחדליה, שהאריכו את ההליך. לבסוף, קבע בית המשפט כי הסכם פשרה שהושג בין הצדדים, אשר צורף לסיכומי התשובה של אמירה, מהווה פסק דין מלא ביחס לכלל טענותיה של אמירה במקרה זה.