על"ע 5/77

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים להשעות את עו"ד שלמה בר-אדון לחמש שנים. בר-אדון הורשע בשלוש עבירות משמעת הקשורות לשוחד ושחיתות במסגרת עבודתו כעורך דין. הוועדה המחוזית של לשכת עורכי הדין והיועץ המשפטי לממשלה ערערו אף הם על גזר הדין בטענה שהוא מקל מדי וכי היה צריך לסלק את בר-אדון מלשכת עורכי הדין במקומו. בית המשפט העליון, לאחר ששקל את חומרת עבירותיו של בר-אדון, הסכים עם המערערים כי ההשעיה בת חמש השנים אינה מספקת וכי הרחקה מלשכת עורכי הדין היא העונש ההולם. בית המשפט אפיין את מעשיו של בר-אדון כמתוכננים, מתוחכמים ופוגעים ביושרו ובכבודו של מקצוע עריכת הדין. הודגש כי התנהלותו של בר-אדון הייתה כרוכה בשוחד ובשחיתות לאורך תקופה ממושכת, תוך הפגנת חוסר מקצועיות והתנהגות אתית. תוך הכרה בחומרת הרחקתו של אדם ממקצוע עריכת הדין, הגיע בית המשפט למסקנה כי האינטרס הציבורי והשמירה על טוהר המידות של המקצוע מחייבים תוצאה זו. לפיכך, דחה בית המשפט את ערעורו של בר-אדון להקלה וקיבל את ערעור הוועדה המחוזית, תוך סילוק בר-אדון מלשכת עורכי הדין. החלטה זו התקבלה למרות הפוטנציאל שבר-אדון יגיש באופן תיאורטי בקשה מחודשת לחברות לאחר עשר שנים, שכן בית המשפט ביקש להעביר מסר ברור לגבי חומרת ההתנהלות. פסק הדין משמש תזכורת בוטה להשלכות של אי שמירה על כבודו ואמות המידה האתיות של מקצוע עריכת הדין.