דב"ע נה/12 - 6

תקציר

הערעור מתייחס לשיעור הפנסיה ששני פרקליטים לשעבר מפרקליטות מחוז תל אביב זכאים לקבל. המערערים פרשו לגמלאות לפני אפריל 1984 והפנסיה שלהם מחושבת בשיעור של 2% לכל שנת שירות. בשנת 1984 העלה פסק בוררות את שיעור הפנסיה לעורכי דין משרתים ל-3% לשנת שירות, החל מאפריל 1984 ואילך. עוד המליץ פסק הדין למדינה לשקול להגדיל את שיעור הפנסיה של עורכי דין שפרשו לפני מועד זה. המערערים טענו כי יש להגדיל את שיעורי הפנסיה שלהם גם רטרואקטיבית כדי לשקף את השיעור החדש וביקשו להוסיף מחצית מתקופת העסקתם כעורכי דין לתקופת שירותם. עם זאת, בית הדין האזורי דחה את תביעתם, בקובעו כי עורכי דין שפרשו לפני אפריל 1984 אינם בעלי אותו בסיס משפטי כמו עורכי הדין שכיהנו בשירות באותו מועד. בית המשפט ביסס את החלטתו על כך שהחוק הרלוונטי, סעיף 100(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות), מתייחס ל"עובדים" ולא ל"גמלאים". בערעור על החלטה זו הודגש כי תקופת ההעסקה הממושכת של עורכי דין פעילים הוחלה רטרואקטיבית וכי על המערערים ליהנות מאותם תנאים כמו אלה שהיו בשירות באפריל 1984. המדינה, לעומת זאת, טענה כי החלטת הממשלה להגדיל את זמן השירות לא התכוונה לכלול עורכי דין שכבר פרשו. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את הערעור, והסכים עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר. בפסק הדין הודגש כי החלטת הממשלה להאריך את זמן השירות לעורכי דין לא הייתה רטרואקטיבית ונועדה לשנות את המצב המשפטי באופן פרוספקטיבי מאפריל 1984. עוד ציין בית המשפט כי המלצת הבורר הייתה בדיוק זו – המלצה חסרת תוקף משפטי – וכי זכויותיהם של המערערים לפנסיה נקבעו בעת פרישתם. לפיכך, הערעור נדחה, ופסק הדין המקורי נותר על כנו.