ת"א 22749-02-23

תקציר

התובעים והנתבעים בתיק זה חלקו על הבעלות על חלקת אדמה בכפר כנא. התובעים טענו כי הקרקע נמכרה לקודמיהם בשנת 1956 ולכן יש לרשום אותה על שמם. בינתיים, הנתבעים חלקו על כך, וטענו כי הקרקע מעולם לא נמכרה ונשארה רכושו של קודמו של הנתבע. השופטת פתחה וציינה כי אף שהסכם המכר הנטען מעולם לא הוצג בבית המשפט, ולא נרשם בטאבו, התובעים הציגו די ראיות - לרבות עדויות עדים ותצהירים של חלק מהנתבעים - כדי להוכיח כי המכירה התקיימה. יתרה מכך, השופט מצא כי החזקתם ושימושם של התובעים בקרקע במשך עשרות שנים ללא התנגדות הנתבעים תמכו בטענתם. לאחר מכן התייחסה השופטת לטענות הנתבעים בדבר התיישנות ושיהוי. לטענתם, אין לדון בתביעה משום שהיא הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות וכי השיהוי של התובעים בהגשת התביעה פגע ביכולתם להתגונן. השופטת חלקה על כך, וציינה כי האמון הקונסטרוקטיבי שנוצר בהסכם המכר משמעותו שתקופת ההתיישנות טרם הסתיימה. יתר על כן, השופט מצא כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש לדחיית התביעה בעילה של שיהוי, במיוחד בהתחשב בניסיונות העבר של התובעים לפתור את הסוגיה ובהימנעותם של הנתבעים מלהביא ראיות כלשהן התומכות בגרסתם לאירועים. לסיכום, השופט פסק לטובת התובעים, וקבע כי הם הוכיחו די הצורך את הסכם המכר משנת 1956 ולכן הם הבעלים החוקיים של הקרקע שבמחלוקת. הנתבעים חויבו לשלם את הוצאות התובעים ביחד ולחוד בסך כולל של 40,000 ₪ בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.