בג"צ 583/87

תקציר

בהחלטה מורכבת של בג"ץ, ערער העותר על ההחלטה להישפט בפני שופט יחיד, בטענה לעוול שכן מקרים קשורים נידונו בפני הרכב של שלושה שופטים. בג"ץ התייחס לשאלה האם הוא יכול להתערב בהליכים פליליים או אזרחיים, והדגיש כי התערבות כזו מוצדקת רק במקרים של סוגיות שיפוטיות או שרירותיות מנהלית קיצונית. בג"ץ קבע כי מינוי שופט נתון בדרך כלל לשיקול דעתו של הגוף המנהלי של בית המשפט, ודחה את העתירה בנימוק שהרחבת הרכב השופטים אינה פוגעת מטבעה בזכויות הנאשם. בית המשפט ציין כי ניהול פרוצדורלי, כמו מינוי שופטים, צריך להישאר בידי הרשות השופטת, וכל עוול נתפס יכול להיות מטופל באמצעות ערעור, ולא על ידי התערבות בג"ץ. יתר על כן, ההחלטה הדגישה שיקולים לוגיסטיים המשפיעים על הקצאת השופטים וחיזקה את העובדה ששוויון בין נאשמים במקרים דומים אינו מחייב מבני משפט זהים, במיוחד כאשר הוא מושפע מנסיבות בית המשפט המשתנות. בסופו של דבר, בג"ץ לא מצא עילה להתערב בהחלטות המנהליות של הערכאה הנמוכה יותר, אישר מחדש את ההבחנה בין החלטות מינהליות לבין ערעורים שיפוטיים, והדגיש את טוהר המידות הפרוצדורלית של מערכת המשפט.