דב"ע 401/97

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בשני ערעורים על דמי אבטלה בעקבות סגירת חנות בגדים בבעלות חברה בע"מ. המשיבים, שהם בני זוג, הגישו תביעות למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי אבטלה לאחר סגירת החנות, אך בקשותיהם נדחו. בפסק הדין הראשוני, עליו ערער המכון, נקבע כי בין המשיבים לבין החברה מתקיימים יחסי עובד מעביד, למרות מעמדם כבעלי מניות, ולפיכך הם זכאים לדמי אבטלה, בתנאי שעמדו בדרישות דין אחרות. בערעור הראשון, שהוגש על ידי המכון, נטען כי המשיבים אינם יכולים להיחשב כעובדי החברה בשל היותם בעלי מניות בה, ואילו בערעור השני, שהגישו המשיבים, ביקשו לקבוע את דמי האבטלה המגיעים להם, לצד הגדלת סכום הוצאות המשפט שנפסקו בפסק הדין הקודם. בית הדין הארצי לעבודה דחה את שני הערעורים, תוך שהוא מאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי שהכיר במשיבים כעובדים ולכן זכאים להטבות, תוך שהוא מאשר גם את החלטת הערכאה הנמוכה יותר שלא לחשב את התגמולים המדויקים, שכן זה לא היה מוקד המחלוקת. בית המשפט הדגיש כי נסיבותיהם החריגות של המשיבים, לרבות תפקידו הבולט של בנם בפעילות החברה, מצדיקות את מסקנתו של בית המשפט המחוזי. בנוסף, קבע בית הדין לעבודה כי החלטת בית הדין האזורי שלא לנקוב בגובה דמי האבטלה ראויה, שכן העלאת שכר המשיבים ערב סגירת החנות עוררה חשדות פיקטיביים, ומן הראוי שתינתן למוסד הזדמנות לבחון זאת. שני הערעורים נדחו, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות.