רע"א 9779-09-17

תקציר

פסק הדין הנדון עניינו בתביעה שהגישה חברה לפיתוח ותשתיות (המשיבה) נגד שני בעלי תפקידים באגודה החקלאית השיתופית בע"מ, קיבוץ בהן – המנהל והגזבר – בגין נזקים שנגרמו לכאורה כתוצאה ממעשיהם. המבקשים ביקשו לדחות את התביעה בנימוק כי לרשם האגודות השיתופיות סמכות שיפוט בלעדית בעניין, כאמור בסעיפים 48(2) ו-49(1) לפקודת האגודות השיתופיות. לטענת המבקשים, הנסיבות המפורטות בתביעת המשיב קשורות במישרין להליכי הפירוק של האגודה השיתופית. עם זאת, המשיב טען כי טענותיהם נגד המבקשים התבססו על התנהלות המבקשים טרם כניסת הקיבוץ לפירוק וחרגו מתחום הפקודה. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבה, בקובעו כי נתונה לה סמכות עניינית בתיק, שכן סמכותו של הרשם מוגבלת ל"מהלך פירוק עסקים". בית המשפט פירש את המילה "שימוש" בסעיף 49(1) לפקודה כמתייחסת לשימוש בכספים או בנכסים החל מהליך הפירוק. יתר על כן, בית המשפט פקפק בשאלה האם המונח "משומש" בכלל ישים במקרה זה, שכן לא נטען כי המשיבים הרוויחו באופן אישי מכספי החברה או נכסיה. בסופו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי לרשם אין סמכות מהותית בלעדית בעניין וכי התביעה צריכה להתנהל בבית המשפט קמא. לאחר מכן הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים זו, שהתקבלה, והערעור נדון לגופו. ערכאת הערעור הסכימה עם החלטת בית משפט קמא, והדגישה כי התביעה התבססה על עילות תביעה אישיות נגד נושאי המשרה באגודה השיתופית ולא נגעה לנכסי האגודה או להליך הפירוק. משכך, הערעור נדחה, והמבקשים חויבו בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪. בפסק הדין הודגש כי לבית משפט קמא סמכות עניינית לדון בתיק וכי טענות המשיב כנגד המבקשים אינן קשורות להליך הפירוק או לנכסי האגודה השיתופית.