ע"א 528/20

תקציר

בית המשפט בחן את הערעור בנוגע לפרשנות רישיונות שניתנו לחברות הסלולר על ידי שר התקשורת, ובפרט בשאלה האם רישיונות אלה מאפשרים לחברות לגבות תעריפים שונים מלקוחות בעלי מאפיינים דומים. משרד התקשורת טען כי הרישיונות אוסרים על פרקטיקות כאלה, עמדה שנדחתה בתחילה על ידי בית המשפט המחוזי משום שלא עלתה בקנה אחד עם דרישות המשפט המנהלי, כגון התייעצות ונימוקים. עם זאת, בית המשפט העליון חלק על נימוקי הערכאה הנמוכה יותר, אך אישר את החלטתו לדחות את הערעור, בטענה שלמרות שלא עמדו באמות המידה המנהליות, פרשנותו של הרגולטור עדיין יכולה להיות תקפה. עיקר המחלוקת התמקדה במונחים "הצעה" ו"סוגי מנויים" במסגרת הרישיונות, שם הדגיש בית המשפט כי בעוד שחברות חייבות להציע הצעות ראשוניות אחידות, הן יכולות לנהל משא ומתן על תעריפים סופיים על בסיס כוח מיקוח פרטני. פרשנות זו מתיישבת עם מטרות הגנת הצרכן, ומעודדת תמחור שקוף מבלי להגביל יתר על המידה את החירויות החוזיות. בית המשפט הבחין בין הצעות ללקוחות חדשים וקיימים, תוך שימת דגש על תנאים חוזיים המאפשרים הפרדת תעריפים. טענות נוספות על אפליה על בסיס מותג וערוצי תקשורת נדחו, שכן לא הוכח כי אפשרויות זולות יותר אינן זמינות ללקוחות פוטנציאליים. לפיכך נדחו הערעורים והוטלו הוצאות על המערערים.