ע"א 38592-04-23

תקציר

השופטת, השופטת רבקה איזנברג, ממליצה לקבל את ערעור הרשות בשני מקרים של סכסוכי מקרקעין (ת"א 68649-01-17 ו-68664-01-17) ולדחות את ערעורי המערערים. התביעה הראשונה הייתה לפירוק שותפות בחטיבת מקרקעין, שהשופט מצא כי לא ניתן לחלק אותה בעין בשל הבנייה הבלתי חוקית על הקרקע וחוסר היכולת להרוס אותה באופן חלקי. מאחר שהבניה הבלתי חוקית פוגעת גם בזכויות הרשות – בעלת השליטה בקרקע – קבע השופט כי מכירת הקרקע כדי לכפות פירוק שיתוף תהיה מתגמלת התנהגות בלתי חוקית. השופט גם דחה את טענת המערערים לזכות עתידית לעתור לחלוקת מקרקעין, והבהיר כי ניתן להגיש תביעה חדשה אם ישתנו הנסיבות. למשל, אם מפנים את המבנים הבלתי חוקיים או מיישמים תב"ע חדשה. באשר לתביעה השנייה, שביקשה להרוס את בניין 7-I, הסכימה השופטת עם הרשות כי המבנה פגע באופן מהותי בזכויותיה כשותפה בקרקע. השופט דחה את טענת המערערים כי הבניין שייך ליורשים אחרים, וקבע כי המערער מס' 1 קשר עצמו לבניין. בהמשך לערעור הרשות על דחיית תביעותיה לסילוק כספים בנוגע למבנים 1 ו-5, פסק השופט לטובת הרשות, וקבע כי המבנים פגעו באופן משמעותי בזכויות הקניין שלה כשותפה בקרקע. השופט טען כי השארת המבנים על כנם תפגע בזכויות הרשות ותעודד התנהגות בלתי חוקית. הטענות שהציג בית משפט קמא לדחיית טענות הרשות, כגון היותם של המבנים ברובם על קרקע סמוכה ושיהויה של הרשות בהגשת התביעה, לא היוו עילה מספקת לדחייה. יתר על כן, השופט הדגיש כי זכויות קניין הן זכויות חוקתיות שבית המשפט צריך לשקול אותן בקפידה ולהגן עליהן. לפיכך המליצה השופטת להורות על הריסת חלקי מבנים 1 ו-5 הנמצאים בחלקת הרשות (חלקה מס' 34) ולחייב את המשיבים האחראים בהוצאות ההריסה. לבסוף הציע השופט עיכוב של 12 חודשים במימוש צווי ההריסה, בהתאם להסדר בין הצדדים. השופט אמיר טובי והשופט אייל באומגרט הסכימו עם פסק הדין.