ה"פ 34216-01-12

תקציר

במרכז המחלוקת נסוב שני אירועים בהם הייתה מעורבת המנוחה, שולמית מדר. האירוע הראשון התרחש ב-6 בנובמבר 2009, כאשר שולמית נתנה ייפוי כוח לעורך דין, המסמיך אותו לפעול בשמה בהליך ערעור הקשור לתביעת פינוי. האירוע השני נגע להסכמתה של שולמית להסכם פשרה, שהתקיים בדיון בערעור ב-12 באפריל 2011. הסכם זה אישר את הפשרה בין הצדדים, והעניק לה תוקף של פסק דין. מחלוקת נוספת בנוגע לתוקף צוואתה של שולמית, מיום 21 בינואר 2009, תלויה ועומדת כעת בבית המשפט. המבקשים, חלק מילדיה של שולמית, טענו כי אמם סובלת מדמנציה ולכן אינה כשירה לאשר את ייפוי הכוח ולתת את הסכמתה להסכם הפשרה. הם ביקשו לחלק את עזבונה לפי חוק הירושה. המשיבים, ילדיה האחרים של שולמית, טענו כי היא הייתה צלולה בדעתה, והסכימה לשתי הפעולות המשפטיות. בית המשפט בחן את תוקפו של הסכם הפשרה, בהתחשב בכך שהטענה העיקרית נסובה סביב מצבה הקוגניטיבי של שולמית בעת עריכת ייפוי הכוח והסכם הפשרה. נקבע כי שולמית סבלה מדמנציה ומצבה הקוגניטיבי הידרדר עם השנים. עם זאת, דעות המומחים היו חלוקות לגבי עוצמת הליקוי השכלי שלה וציר הזמן של הירידה הקוגניטיבית שלה. עדויות המבקשים על מצבה הנפשי של שולמית לא היו עקביות וחסרות אמינות, שכן חלקם לא ראו אותה שנים לפני מותה. מנגד, עדויות המשיבים, בהם שתיים מבנותיה של שולמית שהיו עמה בקשר ישיר, ציירו תמונה שונה, שתיארה את שולמית כאדם בעל רמה קוגניטיבית גבוהה. בית המשפט מצא כי המבקשים לא הביאו ראיות מספיקות כדי להוכיח כי שולמית נעדרה כשרות משפטית עצמאית בעת שחתמה על ייפוי הכוח בשנת 2009. כמו כן, הסכם הפשרה אושר כדין על ידי ייפוי הכוח בעת ביצועו. עם זאת, בית המשפט קבע כי בתחילת שנת 2011 הידרדר מצבה הנפשי של שולמית עד כדי כך שהיא כבר לא הייתה כשירה לקבל החלטות מושכלות. לפיכך, פג תוקפו של ייפוי הכוח, ועורך הדין שחתם מטעמה על הסכם הפשרה כבר לא היה מוסמך לעשות כן. באשר להסכמתה הנטענת של שולמית להסכם הפשרה, קבע בית המשפט כי המבקשות לא הוכיחו כי נתנה הסכמה מודעת ועצמאית. גם אם הסכימה, קבע בית המשפט כי הסכמה זו אינה תקפה בשל דמנציה מתקדמת. בסופו של דבר, קיבל בית המשפט את טענת המבקשים וביטל את פסק הדין בערעור מיום 12.4.2011. המשיבים חויבו לכסות את הוצאות המבקשים, לרבות שכר טרחת מומחה ושכר טרחת עורך דין.