ע"פ 842/85

תקציר

המערער, תושב אלון מורה, השתתף ביום עיון בקבר יוסף ובסיור בתל שכם. הוא נשא שני כלי נשק והיה מלווה בתושב נוסף ובילדיהם. במהלך הסיור תקפו אותם מיידי אבנים והמערער רדף אחריהם תוך שהוא יורה באוויר. בסופו של דבר הוא הגיע למאפייה, ירה פנימה, הרג ילדה בת 11 ופצע את אחותה בת התשע. לאחר מכן חזר המערער לרכבו ועזב את המקום. מאוחר יותר נודע לו על מותה של הנערה במכשיר הקשר והחל להחליף את חלקי נשקו בניסיון לכאורה להסתיר את מעורבותו. המערער הואשם ברצח אך הורשע בהריגה על ידי בית המשפט המחוזי, שהרשיע אותו גם בגרימת חבלה חמורה. בית המשפט קבע כי המערער לא התכוון להרוג את המנוח וכי סיבת המוות נבעה ממרדף אחר מיידי האבנים. רוב השופטים גזרו עליו עשר שנות מאסר, ואילו השופט החולק הציע עונש של שש שנים. המערער ערער על ההרשעה ועל גזר הדין, וטען כי שגה בית משפט קמא בכך שאיפשר ראיות נוספות שהציגה התביעה הסותרות את טענות ההגנה. הטענה הראשונה התייחסה לטענת המערער כי סבל מהתקף פסיכומוטורי אפילפטי בעת הירי, אשר סתרה את טענת התביעה כי הוא נושא באחריות פלילית למעשיו. הטענה השנייה הייתה על המרחק בין המערער לבין הקורבנות בעת הירי, כאשר ההגנה טענה כי הראיות שהוצגו על ידי המומחים בסוגיה זו לא נשקלו כראוי. בית המשפט העליון דחה את הערעור, בקובעו כי בית משפט קמא הפעיל כראוי את שיקול דעתו בהתרת הראיות הנוספות, הדרושות לבירור שיפוטי ראוי של מצבו הבריאותי ואחריותו הפלילית של המערער. בית המשפט הדגיש כי אין להפוך את ההליך הפלילי לחילופי תיאוריות קונספירציה אינסופיים, והשלב המאוחר בו הועלו טענות המערער אינו מצדיק דחיית ראיות התביעה. באשר למרחק הירי, מצא בית המשפט כי בית משפט קמא ניתח די הצורך את ראיות המומחה מטעם ההגנה וכי ממצאיו סבירים. בית המשפט העליון אישר גם את ממצאיו של בית משפט קמא באשר למיקומה של המנוחה בעת שנורתה ואת מהימנות עדויות עדי הראייה, אשר סתרו את השערות ההגנה. זאת ועוד, בית המשפט הסכים עם מסקנתו של בית משפט קמא כי המערער לא פעל תחת התקף פסיכומוטורי אפילפטי וכי מעשיו העידו על הבנה של סביבתו. משכך, נטל ההוכחה שהוטל על התביעה בדבר כוונת המערער לא התהפך. לבסוף, בית המשפט העליון לא ראה עילה להתערב בעונש שהטיל בית משפט קמא. השופט מ' שמגר, השופט א' ברק והשופט ש' נתניהו דחו פה אחד את הערעור.