ת"א 433/95

תקציר

מדובר בקבוצת רוכשים או יורשיהם שהתקשרו עם שיכון ומלאכה בע"מ לרכישת מגרשים לבנייה בשכונה בשם אפרתה, שאדמתה נרשמה כחטיבת מקרקעין בפנקסי המקרקעין. הרוכשים טענו כי הם זכאים לקבל פיצויים ממדינת ישראל בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין בעקבות הודעה שפורסמה ב-16.5.91. המדינה, שחששה מכפל תשלום, ביקשה לקבוע אילו תובעים הוכיחו את זכויותיהם על פי החוזים לקבלת פיצויים ואת גובה הפיצוי. התובעים חולקו לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה כללה תובעים שהגיעו להסדר עם החברה וענייניהם אוחדו, ואילו הקבוצה השנייה כללה תובעים המבקשים פיצוי ללא תיווך החברה. בית המשפט אישר הסכם בין התובעים בקבוצה הראשונה לבין המדינה, לפיו התובעים הוכרו כבעלים משותפים של חלקה בשטח של 1,444 דונם והיו זכאים לקבל פיצויי הפקעה מהמדינה. לאחר התדיינות משפטית ממושכת הגיע שלב קביעת שווי הקרקע וסכום הפיצוי. התובעים דרשו פיצוי מלא לפי שומה של 100 דולר למ"ר, בעוד המדינה טענה שהשווי הנכון הוא 20 דולר למ"ר. השופט קבע כי על המדינה לשלם לתובעים בקבוצה הראשונה 38 דולר למ"ר בהתאם לשווי ההסכם ו-33.5 דולר למ"ר כסכום שאינו שנוי במחלוקת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הסכום הכולל צריך לכלול גם הוצאות משפט ו-15% שכר טרחת עורך דין. סכומים אלה יקוזזו מהסכומים שכבר שולמו לתובעים. עוד ציינה השופטת כי המדינה יכלה להתמודד טוב יותר עם תשלומי הפיצויים, ולא הייתה צריכה לנצל את המחלוקות הפנימיות בין הנתבעים. לבסוף הורה השופט כי כל החישובים יבוצעו נכון למועד פסק הדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל.