בג"צ 1014/16

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בעתירה נגד צו של מפקד צבאי להרוס בית השייך למשפחה שבן זוגה ביצע פיגוע באמצעות מכוניתו והרג שוטר מג"ב. בית המשפט דחה עקרונית את טענות העותרים, תוך שהוא מצטט פסיקות קודמות שאישרו את מדיניות הריסת הבתים כעולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי וכאמצעי הרתעה יעיל. במישור הפרטני, בחן בית המשפט את הראיות שהוצגו על ידי המפקד הצבאי ומצא כי די בהן כדי להגיע למסקנה כי הפיגוע אכן היה מעשה טרור, תוך שלילת האפשרות שמדובר בתאונת דרכים בלתי מכוונת. תיעוד הווידיאו, עדויות עדי ראייה וראיות נוספות, כולל סכין שנמצאה ברכבו של התוקף, הובילו את בית המשפט למסקנה כי התקיפה הייתה מכוונת. השופט זילברטל, אף שהסכים עם הדחייה, הביע דעה חולקת על מהימנות הראיות המנהליות. לדברי השופט זילברטל, בעוד שהראיות הקיימות היו משמעותיות, היו ליקויים ראייתיים שניתן היה לטפל בהם. השופט זילברטל הדגיש את חומרתו הקיצונית של האמצעי ואת הצורך ברף הוכחה גבוה יותר, שלא עמד במקרה זה, לדעתם. הם הצביעו על היעדר חקירות מסוימות, כגון חוות דעת של בוחן תנועה, בדיקת טביעות אצבע של סכין שנמצאה ברכב ובדיקות רקע לנהג. השופט עמית, לעומת זאת, חלק על כך, וסבר כי הראיות הקיימות עומדות ברף הנדרש. הם הדגישו כי הרשות המנהלית במקרה זה אינה דורשת את אותו סטנדרט הוכחה כמו הרשעה פלילית וכי הראיות האובייקטיביות, לרבות סרטון של האירוע ועדויות, משכנעות דיין.