ו"ע 46096-01-12

תקציר

הדיון נסוב סביב שתי שאלות מרכזיות הנוגעות לחוק מיסוי מקרקעין ופקודת מס הכנסה. ראשית, היא דנה בשאלה האם "חברה משפחתית" יכולה להיחשב כיחיד, ובכך מזכה אותה בפטורים ממס השמורים ליחידים מכוח הוראת השעה. בית המשפט מגיע למסקנה כי כוונת המחוקק מאחורי השימוש במונח "יחיד" בחוק ברורה, ומתייחסת אך ורק לאנשים טבעיים ולא לישויות משפטיות כמו חברות משפחתיות. פרשנות זו נתמכת גם בהיסטוריה החקיקתית של הוראת השעה, המזכירה במפורש חברות משפחתיות בסעיפים מסוימים אך לא באחרים, דבר המצביע על החרגה מכוונת. השאלה השנייה נוגעת להכנסה החייבת והאם ההשבחה ממכירת דירת מגורים מהווה הכנסה המיוחסת לנישום מייצג של חברה משפחתית לפי סעיף 64א לפקודה. בית המשפט מסביר כי סעיף 64א מתייחס אך ורק לשיעורי המס ואינו מקנה לחברה משפחתית מעמד זהה לזה של יחיד לכל צורכי המס. השבחה, כהגדרתה בסעיף 48ב לחוק מיסוי מקרקעין, נחשבת במפורש כהכנסה חייבת רק לצורך חישוב שיעורי המס והזיכויים. היא אינה חלה על סעיפי פטור, אשר עובדו לפני קביעת ההכנסה החייבת. לכן, השבח שמומש ממכירת דירה לא צריך להיות מתווסף להכנסה ולאחר מכן פטור - זה פשוט לא נחשב הכנסה חייבת במס. בית המשפט מוסיף ומבדיל את המקרה הנוכחי מפסקי דין קודמים שהיטיבו עם הנישום, ומסביר כי ההיגיון העומד מאחורי החלטות אלה אינו ישים למצב הנוכחי. הפטורים של הוראת השעה שונים מאלה שבחוק מס הכנסה, וכוונת המחוקק העומדת מאחוריהם שונה באופן משמעותי. זאת ועוד, בית המשפט מדגיש כי שתיקת המחוקק ביחס לחברות משפחתיות בהוראת השעה אינה יכולה להתפרש ככוונה להעניק להן פטור, מה גם שהחוק מתייחס במפורש לחברות משפחתיות בסעיפים אחרים. משכך, נקבע בפסק הדין כי החברה המשפחתית המערערת אינה זכאית לפטור ממס מכוח הוראת השעה. הערעור נדחה, והמערערת נדרשת לשאת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.