ע"פ 3727/93

תקציר

הערעור על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שהרשיע את המערער בגרימת חבלה בכוונה מחמירה וגזר עליו שש שנות מאסר, נדחה על ידי השופט י' קדמי. המערער ערער הן על ההרשעה והן על חומרת העונש, וטען כי זהותו כעבריין לא הוכחה דיה וכי חסרה הכוונה הנפשית הנדרשת להרשעה כזו. האירוע עסק בכך שהמערער דקר את המתלונן לאחר ויכוח בקיוסק. עדי ראייה והכרתה הקודמת של המתלוננת במערער תרמו להרשעה, למרות סתירות בדברי העדים לגבי השתלשלות האירוע. בא כוח המערער טען כי אין די בראיות כדי לבסס את זהותו של מרשו כדוקר וכי הכוונה לגרום לחבלה חמורה לא הוכחה. עם זאת, נשמרה אמינותו של בית המשפט המחוזי בזיהוי המתלונן ובעדויות התומכות בו, לרבות זיהוי ספונטני של עד. הכוונה הנפשית נמצאה ראיה גם בשל אופי הדקירה, המצדיקה את ההרשעה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין. גזר הדין נחשב הולם בהתחשב בחומרת העבירה, אם כי ניתנה הכרה בנסיבותיו האישיות של המערער. השופט קדמי והשופט ט' אור, בהסכמת השופט י' זמיר, לא מצאו טעם ממשי לשנות את החלטת בית המשפט המקורית, ולהותיר על כנו הן את ההרשעה והן את גזר הדין.