עע"מ 3717/18

תקציר

פסק הדין עוסק בעיקר בערעורים על בחינות לשכת עורכי הדין לפי חוק לשכת עורכי הדין המתוקן ותקנה 18. 15 עתירות ערערו על 27 מתוך 85 שאלות המבחן, ובית המשפט קמא בחן 15 מהן. מתכונת הבחינה עודכנה כך שלא תכלול בחינות בעל פה, המורכבת משאלות אמריקאיות במשפט פרוצדורלי ומהותי וממטלת כתיבה. מתכונת בחינה זו נדונה בעבר, בעיקר בפרשת קורינאלדי, תוך הדגשת תפקידו של בית המשפט בבחינת שיקול הדעת של ועדות הבחינה ולא בתפקידו כוועדת ערר עליונה. בערעורים נטען כי הבחינה הייתה קשה מדי, ויעידו על כך שיעור כישלון גבוה של 66% וציונים ממוצעים נמוכים. בעוד שתוצאות הבחינות היו שנויות במחלוקת על בסיס השתייכות בית ספרית ושיעורי הצלחה נמוכים יותר של נבחנים חוזרים, נדחו הטענות על הטיות פרוצדורליות והערכות לא תקינות של שאלות בחינה. באופן ספציפי, בית המשפט לא מצא עילה לפסול שאלות המבוססות אך ורק על שיעורי תשובה נכונים נמוכים או מדדי הבחנה. שתי שאלות ספציפיות נפסלו בסופו של דבר בשל מורכבותן הבלתי סבירה ואי הבהירות באשר לסיווגן בין הדין הפרוצדורלי לדין המהותי, לצד גורמים מצטברים אחרים. בית המשפט התייחס גם לציפיות הגבוהות שהוצבו לנבחנים, ותהה אם רמת הידע הנדרשת מחמירה יתר על המידה, במיוחד בהתחשב במגבלות הזמן. הומלץ לשקול מחדש את הקשר בין הידע המקצועי לבין המהירות הנדרשת להשלמת הבחינה, ובכך לאפשר זמן רב יותר לתשובות כדי להבטיח שהצלחת הנבחן מבוססת על ידע ולא על לחץ זמן. ההחלטה מדגישה את נכונותו המוגבלת של בית המשפט להתערב בשיקול דעתה המקצועי של הוועדה הבוחנת, אלא אם כן ניכרים פגמים חמורים או חוסר סבירות. למרות שהוצעו כמה התאמות פרוצדורליות, בית המשפט דחה תביעות סעד רחבות כמו העלאת ציונים אוטומטית לכל הנבחנים. פסק הדין מסתיים ללא עלויות ומדגיש זהירות עתידית בהתאמת מטרות המבחן למתכונתו.