עמ"נ 52150-11-10

תקציר

פסק הדין דן בדחיית מספר תביעות לפיצויים בגין תכנית הטל/9/3, שמטרתה להכפיל את מסילת הרכבת בין תל אביב לבשבע. על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בעלי נכסים שאדמותיהם נפגעו מהתכנית יכולים לתבוע פיצויים מהוועדה המקומית. במקרה זה הגישו מספר מערערים טענות כאלה, אשר נדחו על ידי הוועדה המקומית, והובילו למספר עררים. פסק הדין דוחה את ערעורי המערערים 1 עד 11, ודוחה חלקית את ערעורו של המערער 12. העררים נדחו מחוסר הוכחת זכויות בנכסים הנדונים, או מחוסר קרבה לגבול התכנית, שהיא דרישה לתביעות פיצויים, למעט חריג אחד: המערערים 8, 9 וחלק מערעורה של המערערת 12 התקבלו במניין זכויות הקניין המוכחות, והופנו לשמאי מייעץ, כפי שנעשה לגבי מערערים אחרים שטענותיהם התקבלו קודם לכן. לגבי המערערים 1 ו-2 מצא בית המשפט כי לא הוכיחו די הצורך את זכויותיהם בנכס, וכי ניסיונם לעשות כן באמצעות ראיות עקיפות אינו מספיק, במיוחד בהתחשב בכך שלא ניסו לקבל אישור ממנהל מקרקעי ישראל. גם ערעורה של המערערת 3 נדחה מאחר שנמצא כי אין לה זכויות בנכס, והוא נדחה גם בשל חוסר קרבה לגבול התכנית. כך גם לגבי המערערים 4, 5, 6 ו-7, שנכסיהם הופרדו מהתכנית בחלקות רשומות. גם תביעתם של המערערים 10 ו-11 נדחתה מאחר שרכושם הופקע, והם לא פעלו לביטול ההפקעה, שנחשבה לפיכך כתקפה. יתר על כן, תביעתם לנכס על בסיס חוזה שכירות לא נתמכה בראיות מספיקות. הבלבול באשר לשמות המערערים בהחלטת ועדת הערר לא שינה תוצאה זו. לבסוף, הצליח המערער 12 באופן חלקי בלבד, שכן בית המשפט הכיר בזכויותיהם במחצית הנכס, אך זכויותיו של המחצית השנייה לא הוכחו דיים. ככלל, פסק הדין מחזק את הדרישות להוכחת זכויות קניין וקרבה לגבולות התכנון לצורך תביעות פיצויים מוצלחות, וממחיש את קפדנותו של בית המשפט באכיפתן של דרישות אלה.