עש"א 28142-12-18

תקציר

בין המשיב למערער הייתה מחלוקת בנוגע לשימוש בחצר משותפת. המערערת בנתה מבנה בחצר והמשיבה תבעה בגין הפרה. התיק הובא בפני המפקח, שהציע הסדר במהלך הדיון, ועורך דינו של המשיב השיב: "אין לי התנגדות". שבועיים לאחר מכן הוציא המפקח פסק דין המבוסס על הסדר זה, המעניק למערערת שימוש מוגבל בחצר. לאחר מכן ביקש המשיב הבהרות לפסק הדין, אותו נתן הממונה, וקבע כי נדרשת הסכמת המשיב לצורך הסדר הפשרה וקבע דיון הוכחות. בהמשך ביטל הממונה את פסק הדין, בנימוק של אי הבנה, והמערער ערער. הערעור נדחה. בית המשפט מצא כי הסכמת המשיב לא הייתה מפורשת, ברורה או ספציפית, ולכן שיקול דעתו של הממונה התבסס על אי הבנה. למפקחת הייתה סמכות לבטל את פסק הדין, והחלטתה לעשות כן הייתה מוצדקת. זאת ועוד, נדחתה טענתו הראשונית של המשיב כי הערעור היה צריך להיות בקשת רשות ערעור, שכן הדין הישראלי מאפשר לערער על החלטות ביניים שניתנו על ידי מפקח רישום מקרקעין. המערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ופסק דינו של הממונה, המבטל את הסדר הפשרה, אושר.