ע"א 22/73

תקציר

פסק דין זה נובע מסכסוך בין קבלן בית משותף לבין דייריו . הקבלן רשם את הבית המשותף ואת התקנון, אשר העניק לקבלן את הזכות לבנות על מגרש פנוי בתוך הבית המשותף. הדיירים, שרכשו דירות בבית המשותף, טענו כי הקבלן הונה אותם בנוגע לזכויות הבנייה שלהם וביקשו צו מניעה זמני שיאסור על הקבלן לבנות במגרש. נשיא בית משפט השלום נתן את צו המניעה, אך בערעור דחה אותו בית המשפט העליון, בנימוק של הוראות שונות בדין הישראלי. בית המשפט קבע כי צו השלום ניתן שלא כדין מבלי לשמוע את שני הצדדים וכי הדיירים לא הוכיחו צורך בסעד דחוף. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי מתן סעד זמני לפני הגשת תביעה צריך להיות חריג ומוצדק רק בנסיבות מיוחדות. ההחלטה התייחסה גם לגופו של המקרה, תוך ציון עמימות בחוזה אך הכרה בכך שהדיירים ויתרו על תביעותיהם בכך שקיבלו את דירותיהם בידיעה על תקנות הבית המשותף. עם זאת, בית המשפט לא ביטל את צו השלום בשל שיקול הדעת שהוקנה למתן סעד זמני וטענות הדיירים להרמה. עם זאת, בית המשפט הגדיל את סכום הערבות הנדרש מהדיירים כדי לפצות את הקבלן על נזקים פוטנציאליים. ככלל, בית המשפט העליון דחה את הערעור, בכפוף לכך שהדיירים יחתמו על התחייבות לכיסוי נזקי הקבלן אם תביעתם תיכשל.