ת"א 21324-06-15

תקציר

פסק הדין דן במסגרת המשפטית סביב הדרישה מהתובעים לספק ערבות להוצאות הנתבעים בהליכים אזרחיים, ובמיוחד מתמקד בהבחנה בין תובעים יחידים לתובעים תאגידיים. בעוד שתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאות הנתבע, יש ליישמה במשורה ובנסיבות חריגות בלבד. חברות, לעומת זאת, כפופות לסעיף 353א לחוק החברות, הקובע כי בתי המשפט רשאים להורות לחברות להעמיד ערבות להוצאות הנתבעות אם הן נראות בלתי יציבות כלכלית. חזקה זו לטובת ערבות ניתנת להתגברות על ידי הוכחת יכולת תשלום של החברה או אם נסיבות המקרה מצדיקות אי דרישה כזו. בית המשפט העליון פירש זאת כך, שעל החברה התובעת מוטל נטל ההוכחה להוכיח מדוע אין לדרוש ערבות. במקרה הספציפי שלפנינו, קבע בית המשפט כי על החברה המשיבה, הנמצאת כיום בפירוק עם כספים מוגבלים, להעמיד ערבות להוצאות המבקש. בית המשפט הגיע למסקנה זו לאחר שבחן את הזכויות החוקתיות של שני הצדדים, את מצבו הכלכלי של המשיב ואת אופי התביעה וההגנה. עם זאת, בית המשפט גם קבע כי גובה הערבות צריך להיות סביר ומידתי. בהתחשב בנסיבות, קבע בית המשפט את סכום הערבות על סך 30,000 ₪ שיינתן על ידי המשיב להבטחת הוצאות המבקש אם התביעה תידחה. פסק הדין הדגיש את האילוצים הכספיים של המשיב ואת הצורך לאזן בין זכויות כל הצדדים המעורבים. סכום הערבות נקבע ברמה שלא תפגע שלא לצורך בגישת המשיב לעשיית צדק תוך הגנה על זכותו של המבקש לפיצוי. פסק הדין הסתיים בקביעת מועד אחרון להמצאת הערבות על ידי המשיב וקבע מועד לעיון חוזר בתיק למועד מאוחר יותר.