עב"ל 27822-12-11

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס למעמד התושבות של שני מערערים בתקופה שבין 1991 ל-2003, קביעה שהיא מכרעת שכן היא משפיעה על זכאותם לקצבת זקנה. על בית המשפט להכריע האם המערערים היו תושבי ישראל בתקופה זו, שאלה המורכבת בשל שהותם המשמעותית בבריטניה. פסק הדין מבהיר כי תקופה זו נמצאת בבחינה, ויש להתייחס לכל שינוי נסיבות לאחר מכן באמצעות פנייה חדשה למוסד לביטוח לאומי. על פי הראיות שהוצגו, המערערים שהו בממוצע 25%-30% מתקופה זו בישראל, והיתרה בילה בבריטניה, שם התגוררו ונלמדו ילדיהם הקטינים. המערערים החזיקו באזרחות בריטית ויצרו קשרים בבריטניה, שילמו מיסים והתגוררו באותה דירה תקופה ממושכת. בית המשפט מכיר בכך שפרשנות המושג "תושבות" חייבת להביא בחשבון את השפעת הגלובליזציה ושינוי אורחות החיים, אך בסופו של דבר מגיע למסקנה כי מרכז חייהם של המערערים בתקופה הרלוונטית היה בבריטניה. ההחלטה מדגישה כי יש לבחון את התושבות על בסיס בחינה הוליסטית של הנסיבות, המצביעה על זיקה קבועה למדינה. לאור פרטים אלה, הערעור נדחה, ומאשר את קביעת בית המשפט המחוזי כי המערערים לא היו תושבי ישראל בין השנים 1991 ל-2003. פסק הדין אף מזמין את המערערים להגיש בקשה חדשה לתקופות אחרות, כל עוד היא עומדת בדרישות החוק. יש לציין כי נציגי הציבור מדגישים את הצורך בפרשנות גמישה יותר של תושבות, במיוחד לאור העולם הגלובלי.