בד"א 122/11

תקציר

הערעורים בפני בית הדין הם על פסק דינו של בית הדין המשמעתי במחוז תל אביב בעניין קובלנה שהוגשה נגד המערער, עורך דין במקצועו, בגין מכתביו למנכ"ל הוועדה המחוזית תל אביב. המכתבים התייחסו לאי מענה של המנכ"ל להודעות הטלפון של המערער, ולגביית הוצאות שנפסקו ללקוח המערער על ידי הוועדה המחוזית. בית הדין המשמעתי זיכה את המערער מחלק מהאישומים, אך הרשיע אותו באחרים. הן המערער והן המשיב ערערו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע, לאחר שבחן את דעת הרוב והמיעוט של בית הדין המשמעתי, כי התבטאויותיו של המערער, אף שאינן מנומסות, אינן מהוות עבירת משמעת, שכן הן נופלות בגדר חלופות מקובלות ואין בהן כדי לפגוע בכבודו של מקצוע עריכת הדין. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי "איומיו" של המערער לפנות למבקר הפנימי של לשכת עורכי הדין אינם איום אסור, שכן מדובר באזהרה סבירה בדבר אמצעים משפטיים שיש בהם כדי להשיג את מטרותיו של המערער. לבסוף, מצא בית הדין כי הגשת קובלנה משמעתית נגד המנכ"ל לוועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין על ידי המערער אינה עבירת משמעת, שכן עורכי דין רשאים להגיש תלונות כאלה, ולא התקיימו במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות קביעה אחרת. לפיכך, החליט בית המשפט העליון לקבל את ערעורו של המערער, לזכות אותו מכל אשמה, ולדחות את ערעורו של המשיב.