ע"א 186/58

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו להאריך את המועד למתן פסק בורר ולאפשר את אכיפתו. עניינו של הערעור בסכסוך בין בעלי נכסים משותפים ברחובות. פסק הבוררות, שניתן לאחר הליך בוררות ארוך, כלל תוכנית חלוקה לנכס וצו פינוי לחלק מהדיירים. שני הצדדים סירבו בתחילה לקבל את הפרס, אך מאוחר יותר שינו את דעתם. המערערת טענה כי אין לאכוף את פסק הבוררות בשל סירובו הראשוני של המשיב, וכן משום שהבוררים חרגו מסמכותם בבואם להורות על פינויים ולפסוק בעניין חלוקת נכסי דלא ניידי. עם זאת, בית המשפט קבע כי קבלתם הקודמת של הצדדים את פסק הבוררות וביצועו החלקי מונעת מהם לערער על תוקפו. בנוסף, בית המשפט מצא כי לבוררים אכן הייתה סמכות לפסוק על חלוקת הנכס, אך לא על הפינויים, ובכך החריג חלק זה של פסק הבוררות מאכיפה. פסק הדין מדגיש כי תפקידה של הבוררות מבוסס על הסכמת הצדדים לקבל את החלטת הבורר, וכל עוד פסק הבוררות לא בוטל, יש לציית לו. יתר על כן, בית המשפט קבע כי לבוררים יש סמכות לדון בענייני מקרקעין, לרבות חלוקת נכסי דלא ניידי, וכי ניתן לאכוף את פסק הבוררות שלהם לאחר שהצדדים יבטיחו לבית המשפט את נכונותם לעמוד בו. לבסוף, קבע בית המשפט כי קשיים טכניים בביצוע פסק הבוררות אינם מצדיקים את דחייתו, במיוחד כאשר המערערים עצמם הסכימו לתכנית החלוקה. לפיכך נדחה הערר, אך צו האכיפה תוקן כך שלא יכלול פינוי מבנים.