סע"ש 58353-02-21

תקציר

פסק הדין במקרה זה נסוב סביב חוזה שנכרת בין מועצה מקומית לבין התובע, שהוא קרוב משפחה של חבר מועצה. על פי סעיף 103א לצו המועצות המקומיות, תש"י-1950, חוזה כזה אסור אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות והתקבלו אישורים מחברי המועצה ומשר הפנים. ההתקשרות של התובעת עם המועצה הותנתה באישור משרד הפנים, שלא ניתן. השופט קובע כי החלטת המועצה שלא לאשר את החוזה של התובע היא סופית ומחייבת. טענת התובעת כי יש לפצות אותה בגין עבודתה במועצה אינה מתקבלת משום שיחסי העבודה החלו "בחטא", כלומר ללא האישורים הנדרשים. בנוסף, מהראיות עולה כי התובעת הייתה מודעת לכך שהעסקתה ושכרה תלויים באישור המשרד, שלא התקבל. השופטת מדגישה את חשיבותם של דיני ניגוד העניינים, שהתיק מפר באופן בוטה, ומציינת כי הכשרת העסקתו של התובע תהווה תקדים מסוכן, תפתח פתח לשחיתות ותערער את אמון הציבור במערכת השלטונית. השופטת גם תוהה האם התובעת אכן עבדה במשך כל שנת הלימודים, כפי שנטען, בשל היעדר ראיות תומכות וחוסר עקביות בעדותה ובדוחות הנוכחות שלה. בסופו של דבר, התביעה נגד המועצה והעומד בראשה נדחית. שני הצדדים אחראים להוצאות המשפט שלהם, בהתחשב בהתנהלות הנתבעים בתיק. ההחלטה מתקבלת בהעדר הצדדים ותועבר אליהם במועד מאוחר יותר.